בימים שקדמו לתהלוכת 1 במאי 1958 להטו הרוחות בעיר נצרת ובסביבתה. כמו בשנים קודמות, גם הפעם אסרה המשטרה על פעילי המפלגה הקומוניסטית לקיים את התהלוכה המסורתית לרגל חג הפועלים. ואולם בשנה זו נקטה המשטרה אמצעים חריגים במיוחד, ועוד לפני תהלוכה המתוכננת עצרה כ-350 פעילים של המפלגה ואזרחים ערבים. ההאשמות נגד העצורים היו מגוונות: מהתקהלות בלתי חוקית ועד אלימות נגד שוטרים. נגד חלקם הוצאו צווי הגלייה וצווי הגבלה מינהליים אחרים, אחרים הועמדו לדין בבתי משפט צבאיים.
עמודים אלה לקוחים מתוך פרוטוקול דיון שקיימה הוועדה המדינית של מפא"י בינואר 1953. בקטע המובא כאן מתייחס ראש הממשלה דוד בן גוריון למפלגה הקומוניסטית בישראל, על רקע משפטי פראג, ומתאר אותה כארגון הפועל בתוך מדינת ישראל על מנת להשחיר את פני העם היהודי. בן גוריון תוהה בקול אם ניתן להצר את צעדיה של המפלגה, ומציע לשלול ממנה את כל זכויותיה החוקיות.
הפרוטוקול הארוך מתעד דיון שנערך בוועדה לענייני פנים של הכנסת, בהשתתפות שר המשטרה והמפכ"ל, בעקבות התנגשויות אלימות בין פעילי המפלגה הקומוניסטית למשטרת ישראל בעת הפגנות המפלגה בתל אביב. דרישתם של חברי הכנסת תאופיק טובי ומאיר וילנר מהמפלגה הקומוניסטית לחקור ולברר לעומק את התקריות האלימות לא זכתה להיענות מצד חברי הכנסת. בעוד שנציגי המפלגה הקומוניסטית טענו כי ההפגנות פוזרו בכוח בשל פרובוקציות מצד המשטרה, חברי כנסת ממפלגות אחרות הפנו אצבע מאשימה כלפי הקומוניסטים וטענו כי הם שהלהיטו את הרוחות בשטח מתוך "תכסיסנות פוליטית".
תרגום לעברית של כרוז שפירסמה המפלגה הקומוניסטית בנצרת בראשית מאי 1958, במחאה על מעצר פעילי המפלגה לקראת אירועי אחד במאי בעיר. הכרוז נכתב בערבית ותורגם לעברית, ככל הנראה, על ידי המשטרה.
הפמפלט "יהודי, תן דעתך על מאורעות נצרת!" נועד להביא לידיעת הציבור הרחב את דבר האירועים האלימים והמעצרים ההמוניים סביב ניסיון המפלגה הקומוניסטית לקיים את תהלוכת חג הפועלים בנצרת. מלבד תיאור המאורעות בימים שקדמו ל-1 במאי וביום האירוע עצמו, הפמפלט כולל גם תגובות של פובליציסטים יהודים בולטים, בהם דבריו של העיתונאי (ולימים ההיסטוריון) שבתי טבת המביע תמיכה במפלגה הקומוניסטית בשל היותה "הכלי היחיד" במלחמה נגד הממשל הצבאי, ושירו של נתן אלתרמן "מהומות נצרת". הפמפלט מסתיים בקריאה לציבור היהודי להשתתף במחאת האזרחים הערבים נגד הדיכוי המופעל כלפיהם.
כשלושה שבועות לאחר אירועי מאי 1958 שלחו 92 עצורים שנותרו בבתי הכלא השונים מכתב מחאה אל ראש הממשלה, שר המשפטים ונשיאות הכנסת. במכתבם מחו הכותבים על מעצרם השרירותי, שהתבסס על תקנות ההגנה המנדטוריות ונעשה באמצעות הוצאת צווים מינהליים. עוד מחו הכותבים על הכוונה להעמידם לדין בפני בתי משפט צבאיים –כפי שנהגה ישראל לעשות כלפי האזרחים הערבים בתקופת הממשל הצבאי. העצורים דרשו את שחרורם המיידי והדגישו את האפליה וחוסר הצדק שבשלילת חירותם ללא כל העמדה לדין. "אם לשלטונות יש האשמות נגדנו – יביאו אותנו בפני בתי דין אזרחיים", דרשו.
