"הערים המעורבות": היסטוריה של סגרגציה ואי-שוויון

לאחר כיבוש רמלה ולוד ביולי 1948 נותרו בהן כ-1,000 תושבים בלבד, רובם המוחלט מהעניים והמוחלשים ביותר בחברה. לאחר המלחמה שיכנה ישראל במהירות בבתים ובשכונות שנעזבו על ידי תושביהן עשרות אלפי עולים חדשים. ההחלטה ליישב את לוד בעולים התקבלה עוד במהלך הלחימה: פרוטוקול ישיבת הוועדה שעל יד הממשל הצבאי המובא כאן מביא בקיצור את הצעדים הראשונים ליישוב ערים שנכבשו במהלך המלחמה ופונו מתושביהן הערבים. "אפשר לאכלס בלוד קרוב ל-6,000 נפש", קבע האלוף אבנר אלימלך, המפקד הראשון של הממשל הצבאי.

עם סיום המלחמה וסיפוח המשולש לישראל נותרו בשטח מדינת ישראל כ-156 אלף פלסטינים. מתוכם, כ-25 אלף היו פליטים פנימיים שנעקרו ממקומות מגוריהם, מנותקים מאדמותיהם ומשוללי כל רכוש. במחצית השנייה של 1949 החליטה הממשלה על הקמת ועדה שתפקידה "לעבד תוכניות לשיקום העקורים הערבים". על בסיס ועדה זו הוקמה לאחר זמן מה הרשות ליישוב פליטים, שאל החלטותיה מתייחס המסמך המובא כאן. בין היתר החליטה הוועדה לפנות מכלל תושביו את הכפר זכריה, הסמוך לבית שמש – חלקם עברו אל מחוץ לגבולות ישראל וחלקם שוכנו במחנה אוהלים ברמלה ובהמשך בבתי התושבים הערבים שעזבו וגורשו מהעיר. גם העיר מג'דל פונתה כליל מתושביה, וכפי שמדווח במסמך – חלקם הועברו לעזה וקבוצה נוספת תשוכן בהמשך ברמלה. עוד מזכיר המסמך כי גם בעכו מתגוררים פליטים, וגם הם "מוינו" כלשון המכתב וחלקם הועברו לסוריה.

בערים המעורבות שאליהן הוכנסו יהודים במהלך המלחמה ולאחריה, החלו פלישות של יהודים לבתי ערבים. הכוונה כאן אינה לחלוקת דירות על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים או נציגיו השונים ליהודים, אלא לפלישות לא חוקיות של יהודים לבתי ערבים נפקדים או נוכחים. פלישות אלו היו לעיתים מאורגנות (לדוגמה, על ידי קבוצות של חיילים משוחררים ונכי מלחמה) ולעיתים של יחידים. "קיים חשש רציני לפלישות לדירות 'ברבעים הערביים', ולפינוים בכוח של התושבים הערבים", הודגש בישיבה שכונסה לקראת ביטול הממשל הצבאי ברמלה-לוד.

לאחר המלחמה שיכנה ישראל במהירות בבתים ובשכונות שנעזבו על ידי תושביהן הפלסטינים ברמלה ולוד עשרות אלפי עולים חדשים. במקביל, הממשל הצבאי שהוקם בערים אלה פעל בנחישות ובאגרסיביות למניעת חזרתם של תושבים ותיקים אל השכונות והבתים שנעזבו. עם התקבעותה של אוכלוסייה יהודית גדולה דיו, החלו לדון באפשרות ביטולו של הממשל הצבאי בערים לוד, רמלה ועכו, ובסופו של דבר הממשל הצבאי בערים אלה אכן בוטל ביולי 1949. כחודשיים לפני כן הכינה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית דו"ח מסכם על פעולות הקליטה בעיר, ממנו עולה כי נכון למאי 1949 כבר התגוררו ברמלה 2450 משפחות של עולים, שהן 7,878 בני אדם. לשם ההשוואה, ברמלה ולוד גם יחד נותרו לאחר הלחמה כ-1,000 תושבים פלסטינים בלבד. עוד עולה מהדו"ח כי מקורם של עולים אלה בלא פחות מ-22 מדינות שונות, כי שליש מהעולים הם ילדים, וכי קליטתם הכלכלית בעיר של מרבית המשפחות תדרוש עוד זמן ומאמץ.

עם סיומה של מלחמת העצמאות נותרו ברמלה ובלוד יחדיו כ-1,000 תושבים. עשרות האלפים שגרו בערים קודם לכן גורשו וברחו חודשים קודם לכן. עד מהרה החלה מדינת ישראל ליישב עולים חדשים בערים הערביות המרוקנות, ובמקביל להשתלט גם על אדמות ומבנים של התושבים הערבים שנותרו במקום ושעתה היו אזרחי המדינה. המכתב המובא כאן מאיר את מדיניות העושק והגזל שהופעלה כלפי האזרחים הפלסטינים שהתגוררו בעיר בשנים שלאחר מכן על ידי זרועות שונות של המדינה. בין היתר מוחים כותבי המכתב על החרמת נכסיהם ואי היענות לבקשות שהגישו לשחרור הנכסים, מבקשים כי יינתנו להם בינתיים אדמות בחכירה על מנת שיוכלו להתפרנס, לחדול משימוש באיומים כלפיהם וממתן נכסיהם לתושבים החדשים בעיר.

בספטמבר 1948 הכריז שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן–גוריון על הקמת ממשל צבאי בשטחים המוחזקים (כל אותם שטחים שנכבשו במהלך המלחמה, והיו אמורים להיות חלק מהמדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה). בחודשים שלאחר מכן, אזורים נוספים שבהם היו מרוכזים אזרחים פלסטינים הוגדרו כאזורים הנתונים תחת ממשל צבאי. באזורים אלה נקבעו מושלים צבאיים לנהל את ענייני הממשל, כשלצידם מונה גם נציג של משרד המיעוטים וכן נציג מטעם משרד הפנים על מנת לטפל בניהול העניינים האזרחיים השוטפים. כך היה ביפו, לוד, רמלה, נצרת ועכו (אך לא בחיפה). כפי שעולה מהמסמך המובא כאן, נכון למרץ 1949 נוצרו בערים עכו, רמלה ולוד " תנאים מיוחדים", וזאת "כתוצאה מהתיישבות אוכלוסייה עברית בתוכם". בעקבות זאת החליטה הממשלה על הקמת ועדות עירוניות, כשלב מקדים בדרך לביטול הממשל הצבאי. ביטול הממשל הצבאי בערים אלו אכן התרחש ביולי 1949; שאר האזורים בישראל שבהם התגוררה אוכלוסייה פלסטינית הוסיפו להתקיים תחת ממשל צבאי עוד 17 שנים נוספות, עד לביטולו בדצמבר 1966.