סוגיית יחסיה של המדינה עם המיעוט הערבי מצויה על סדר היום כבר שנים ארוכות. ב-1973 חיבר שמואל טולידאנו, יועצם לענייני ערבים של שלושה ראשי ממשלה, דו"ח המנתח את מערכת היחסים הזאת ומציע תחזית לעתיד. "המטען המצטבר של מרירות, זרות ואכזבה כלפי המדינה מחד והחברה היהודית מאידך הגיעו להערכתי לממדים מדאיגים, כאשר גורם הזמן פועל בקצב מסחרר לרעתנו", כתב. ואולם במקום להציג הצעות לשיפור מערכת היחסים הזאת, הדו"ח מטיל את האחריות בחזרה על האזרחים הערבים: "מרביתם נופלים לזרועות רק"ח, מיעוטם לזרועות ארגוני החבלה".
כמעט חמישה חודשים לאחר הגשת הדו"ח לראש הממשלה הוא נדון – או לפחות הוזכר – בישיבת הממשלה. פרוטוקול הדיון חסוי לעיון, אך עמוד אחד ממנו פתוח וזמין, והוא מעיד על כך שראשת הממשלה מאיר התייחסה לדו"ח של טולדיאנו ברצינות והממשלה אף קיימה בעניינו דיון. ההתייחסות של מאיר לממצאים של טולדיאנו מפוכחת למדי: עשינו הרבה, היא אומרת לשריה, אבל לא מספיק כדי לטפוח לעצמנו על השכם.
ערביי ישראל – הערכת מצב ותחזית,
"בשנת הכ"ה למדינת ישראל עומדת המדינה והחברה היהודית על פרשת דרכים במערכת יחסיה עם המיעוט הלאומי הערבי הי בקרבה" – כך נפתח הדו"ח שהגיש היועץ לענייני ערבים טולידאנו לראשת הממשלה גולדה מאיר. האמירה הזאת נותרה רלוונטית מאז, בין היתר משום שהדו"ח אמנם עושה מאמץ להבין את העמדות, הקשיים והלכי הרוח של האזרחים הערבים, אך לא מציע הצעות רציניות לשינוי המצב, למעט נקיטה של פעולות הסברה בקרב החברה היהודית.
