"אחרת לא יהיה סוף לזה": רצח עובדי מע"צ בידי שוטרי מג"ב

למחרת הרצח של שני עובדי מע"צ הפלסטינים פתחה המשטרה בחקירת האירוע. חוקרי המשטרה התמקדו כבר מהרגע הראשון בחקירת אנשי משמר הגבול ששירתו באזור. ב-10 באוקטובר ב-10:25 בבוקר, פחות מיומיים לאחר הרצח, נחקר הנהג אליהו אליאס ומסר את גרסתו לאירועים. בתמציתיות ובקצרנות תיאר אליאס את השתלשלות האירועים מרגע יציאתו מהבסיס ביחד עם סמל אילוז, ואת שהתרחש במכונית לאחר שאילוז ירה בשני הפלסטינים: "בדרך לבית שמש כמובן שדיברנו על המקרה והוא [אילוז] אמר שלא לספר דבר על מה שקרה […] אני גם הבנתי שמתוך יחסי חברים לעבודה וגם כמפקד שלא צריך לדבר על זה, ובמיוחד אחרי שגם חברים שלי נהרגו במלחמה הזאת. הדבר לא העיק לי, כי כפי שאמרתי מול עיני היה גם נפילת החברים שלי".

כשעתיים לאחר שהנהג אליאס מסר לשוטרים את גרסתו לאירוע, נחקר גם סמל אלברט אילוז על ידי המשטרה. בהודעתו לא ניסה אילוז להסתיר את שהתרחש יומיים קודם לכן, ברגעים הראשונים לאחר שמשאית ובה שני פלסטינים תושבי הגדה כמעט התנגשה בג'יפ שבו נסע. "התמונה שהצטיירה בעיני נראית לי כזוועה, ולא יכולתי להרשות לעצמי שערבי במובן המילה יעשה לי בוז זה. החלטתי על דעת עצמי שעין תחת עין. הורדתי את הבחורים מהמכונית והחלטתי סופית לחסל אותם, אחרת לא יהיה סוף לזה. וזה מה שעשיתי", אמר אילוז לחוקר המשטרה.

כשלושה חודשים לאחר שנורו בגבם שני הפלסטינים, הוגש לבית המחוזי בירושלים כתב אישום נגד שוטרי משמר הגבול אלברט אילוז ואליהו אליאס. סעיף האישום נגד השניים: רצח.

עם הגשת כתב אישום נגד שני השוטרים דיווחו העיתונים בארץ על ההתפתחויות במשפט. במהלך משפטם של השניים התעוררה השאלה אם הודעתו של סמל אילוז במשטרה, שבה הודה למעשה ברצח וגולל את השתלשלותו, היתה קבילה. זאת לאחר שעורך דינו של אילוז ניסה לטעון כי אילוז מסר את הודעתו לאחר שחוקר המשטרה הבטיח לו כי אם יספר את מה שאירע הוא לא יועמד לדין. מפקח המשטרה שחקר את אילוז הכחיש את טענת הסנגור. שאלה נוספת שנדונה המבלך משפטם של השניים: האם על השוטר אליאס היה להיענות לדרישת הסמל אילוז ולמסור לו את הנשק שלו, שבאמצעותו ירה אילוז בשני נוסעי המשאית הפלסטינים.

לאחר 10 חודשי דיונים מסרו שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים את הכרעת הדין. בהכרעת הדין פירטו השופטים את קווי ההגנה שנקטו הנאשמים: סנגורו של אילוז טען בתחילה כי ההודאה נגבתה ממנו באופן לא חוקי, וכי הופעלה עליו מניפולציה מצד החוקרים, שהבטיחו שאם יספר את האמת על שאירע התיק ייסגר והוא לא יועמד לדין. גם סנגורו של אליאס ניסה ללכת בכיוון דומה, כאשר ביקש להתעמק בתרבות הארגונית של משמר הגבול על מנת לנסות ולשחרר את הלקוח שלו מאחריות לאירוע. לאחר שקו הגנה זה נכשל נקט עורך הדין גישה חדשה וטען כי אילוז ביצע את הרצח כשהיה מחוסר שליטה על מעשיו ונתון בהתקף של פרנויה. כדי לבסס את הטענה הוצגה חוות דעת מפורטת של פסיכיאטר, שנתמכה בעדותם של שני פסיכולוגים נוספים. בית המשפט דחה את הטענות האלה ואת חוות הדעת של המומחים והרשיע את אילוז ברצח. אליאס הורשע בסיוע לרצח. על שניהם נגזר עונש של מאסר עולם.

אילוז ואליאס ערערו שניהם על פסק הדין. לאילוז גם ערעור לא עזר, והרשעתו ברצח נותרה על כנה. במקרה של אליאס השופטים ראו לנכון לצמצם עוד יותר את אחריותו לאירוע ולהרשיע אותו בעבירה מופחתת של סיוע להריגה. אבל גם הם לא יכלו להתעלם לחלוטין מהאווירה שבה פעלו שני אנשי משמר הגבול, ושאפשרה להם לנסות ולהצדיק את מעשה הרצח באמצעות הישענות על ערכים כמו חברות או אחוות לוחמים או להפחית במשמעותו על רקע מאורעות המלחמה. בולטת במיוחד אמירתו של שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, שהיה חבר בָּהרכב שדן בָּערעורים של השניים. בתגובה לטענה של אליאס כי בשם יחסיו עם מפקדו הוא חשב שלא צריך היה כלל לדבר על מה שאירע וכי האירוע כולו לא העיק עליו, על רקע נפילת חבריו במלחמה, כתב לנדוי כי הוא "רואה בדברים אלה ניסיון עלוב למצוא הצדקת-מה בדיעבד לפשע שבוצע על ידי אילוז".