יוזמה פרטית: פרשת אלקנה ד' ומותו של איברהים אל-אקרע

חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, נכתבה בעקבות הצעת החלטה שהוגשה לממשלה באפריל אותה שנה, ונועדה לאפשר לישראלים – יחידים וחברות – לרכוש לראשונה קרקעות בשטחים הכבושים. עד אז, החוק הירדני שחל בשטח, בשילוב צווים צבאיים שהוציאה ישראל לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967, לא אפשרו לישראלים לרכוש אדמות, למעט באמצעות חברת "הימנותא", שהיא חברה-בת של קק"ל. בחוות הדעת מנתח היועץ המשפטי את המשמעויות החוקיות, הכלכליות והמעשיות של שינוי המדיניות ביחס לרכישת קרקעות פרטיות בשטחים וכן את הקשיים המשפטיים העולים ממנה – הן בהתייחס לדין הבינלאומי והן מתוקף החוק הירדני שחל באזור. בהתחשב בהסתייגויות שהעלה, היועץ הציע לשנות את הניסוח של הצעת ההחלטה כך שתקבע כי הממשלה מסמיכה את ועדת השרים לביטחון לקבוע הנחיות למתן רישיונות לרכישת מקרקעין על ידי ישראלים, בהתאם למדיניות ההתיישבות ולאינטרסים הישראליים. עוד ציין היועץ כי מבחינה חוקית אין כלל צורך בהחלטת ממשלה כזאת: "אם הדבר עדיף מטעמים מדיניים או אחרים, ניתן להביא עניין זה במישרין אל ועדת השרים לביטחון", רמז. בניגוד לעמדת היועמ"ש, ב-16 בספטמבר 1979 החליטה הממשלה לאפשר רכישה פרטית של מקרקעין בשטחים הכבושים, וכן הסמיכה ועדת שרים לקבוע הנחיות בדבר מתן רשיונות לרכישות כאלה. בכך נקבע כי ועדת השרים להתיישבות היא הגוף המוסמך לדון ולאשר בקשות להקמת יישובים ישראליים מעבר לקו הירוק, והונח הבסיס המשפטי למהלך ההפרטה של מפעל ההתנחלויות.

על סדר היום של ישיבת ועדת השרים שהתכנסה ב-25 באפריל 1982 היו ארבעה נושאים, בהם שניים הנוגעים לסוגיית הבנייה הפרטית בשטחי הגדה המערבית. מיכאל דקל, סגן שר החקלאות לענייני התיישבות פתח את הדיון בסעיפים אלה והציג את הנושא. "אנו רגילים במדינת ישראל שמבצעי ההתיישבות הגדולים תמיד נעשו על-ידי מוסדות – ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית וממשלת ישראל. תמיד זה היה ביצוע ממלכתי. […] היום, כשאנו מדברים על הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון, מסיבות שונות, בעיקר פוליטיות, לא תמיד נמצא מקור תקציבי לעשות את העבודה. אנחנו חייבים לנסות ולמצוא דרכים אחרות איך ליישב את יהודה ושומרון […] כיום יש תנועה גדולה מאוד או התעניינות גדולה מאוד בבנייה הפרטית. יש יזמים וקבלנים פרטיים, שמוכנים ללכת ולהקים יישובים בשומרון, על בסיס של קניית אדמה מהערבים. אנו בודקים, האם האדמה הזו אכן עומדת לרשות המוכר ואפשר להעביר אותה לרשות הקונה", סיפר לחברי הוועדה. חברי הוועדה העלו כמה תהיות ושאלות בנוגע לפיקוח על הבנייה ולבדיקת העסקאות בקרקע. סגן השר דקל השיב על כך כי כל עסקה לרכישה של אדמה פרטית נבחנת על ידי משרד המשפטים, ועל כך הגיבה עו"ד פליאה אלבק: "לא נכון […] הרכישות הפרטיות כיום אינן נבדקות על ידי משרד המשפטים". בסופו של דיון לא ארוך הוועדה אישרה את הצעתו העקרונית של סגן השר דקל, "לשלב ביישובי יהודה ושומרון גורמים ויזמים פרטיים – לשם הקמת יישובים בעיקר" (החלטה הת/25). באופן קונקרטי, הוועדה גם אישרה את הקמתם של חמישה יישובים חדשים שהוצגו על ידי סגן השר דקל, בהם אלקנה ד', שתכלול 1,200 יחידות דיור (החלטה הת/26).

"בולמוס בנייה ביהודה ושומרון", "למכירה: רוב אדמות יהודה ושומרון", "עשר חברות קבלניות גדולות פועלות ביו"ש" – אלה רק חלק מכותרות העיתונים שהתפרסמו בין אוקטובר 1982 למאי 1983, על רקע שינוי המדיניות של ממשלת ישראל והמעבר לבנייה פרטית בהתנחלויות. הכתבות הדגישו את הביקוש הגואה לקרקע פרטית בשטחים, ואת תעשיית הזיופים והספסרות שהתלוותה לו.

"ערבי מכפר בשומרון מת בעקבות תקרית עם כוחות הביטחון", דיווחה ביובש כותרת בעיתון "דבר" ביום שלישי, 3 במאי 1983. "נהרג ערבי שהשתתף בתקיפת מפעילי טרקטור באלקנה", היתה הכותרת שדיווחה על האירוע ב"מעריב". עוד דיווחה הידיעה כי כוחות הביטחון טענו בתחילה כי ההרוג, אברהים אל אקרע בן 70, מת מהתקף לב, אך בבית החולים התגלה בגופו קליע של רובה.

בעקבות התקרית האלימה שהתרחשה על אדמות בידיא והסתיימה במותו של אברהים אל אקרע, פנתה פליאה אלבק אל שר המשפטים ותיארה בפניו את השתלשלות האירועים שהובילו למוות המיותר. אלבק תיארה במכתבה את קורות הזיוף והטענות הכוזבות לרכישת אדמות, שקיבלו חותמת של חוקיות וזכו לאישור ועדת השרים להתיישבות – על פי כל הכללים הרשמיים שנוסחו לצורך מימוש ההליך של רכישת אדמות בגדה המערבית על ידי ישראלים. מכתבה של אלבק, שקשה לחשוד בה שהיתה עוינת למפעל ההתנחלויות, חושף את הקלות שבה נעקף מנגנון ההיתרים בידי קבלנים מיומנים, שנעזרו בהתנהלות לא ישרה של סגן שר החקלאות, מיכאל דקל. דקל תואר כמי שהפר את סדרי הדיון בוועדת השרים, והפך אותה לחותמת גומי בעניין אלקנה ד'. אלבק הוסיפה שגם החברה הפרטית וגם סגן השר דקל ידעו מראש שמרבית בעלי השטח לא מכרו את אדמותיהם. "אין לי ספק", כתבה אלבק לשר המשפטים, "שוועדת השרים לא התכוונה לאשר שבכוח הנשק של צה"ל תעלה חברה מסחרית יהודית על אדמות שבבעלות פרטית ערבית, ואשר לא נמכרו, ותוציא אותן מידי הבעלים על ידי כך שחיילי צה"ל יירו למוות בבעלים העומדים בתוך חלקתם ומנסים למנוע את הדחפורים מלהיכנס אליה, והכל בחסות החלטת ועדת השרים להקים שם יישוב. ואולם, גם אם ועדת השרים לא התכוונה לכך – זאת היתה התוצאה".

כדי לפקח ולעקוב אחר יישום החלטותיה של ועדת השרים להתיישבות הוקמה "ועדת המעקב אחר ביצוע החלטות בענייני התיישבות". עו"ד פליאה אלבק היתה חברה בוועדה זו על מנת לטפל בנושאים שבאחריותה – ההבטים המשפטיים של שימוש בקרקעות לצורך הקמת התנחלויות. ביולי 1983, לאחר שוועדת השרים להתיישבות אישרה את הצעתו של סגן שר החקלאות מיכאל לדקל לשלב בבניית ההתנחלויות בגדה המערבית גורמים פרטיים, החליטה ועדת המעקב כי משרד המשפטים יבדוק את כל ההחלטות הקונקרטיות שקיבלה ועדת השרים מכוחה של החלטה זו, "על מנת לאתר, אם יש, בעיות עקרוניות או בעיות בעלות משמעות בנושא הקרקע". בסקירה ארוכה שהכינה פירטה אלבק את תוצאות בדיקתה באשר לבעיות משפטיות וקרקעיות בהתנחלויות שאושרו בוועדת השרים. בנוגע לאלקנה ד' כתבה אלבק כי ההחלטה על הקמת ההתנחלות נעשתה בניגוד לייעוץ שניתן בעל פה, וכי היזם התכוון לבנות בשטח הגדול פי חמישה מזה שטען כי קנה, על אדמה פרטית של בעלים פלסטינים. עוד ציינה אלבק כי ההבט הפלילי של הפרשה החמורה הזאת יטופל בנפרד. בעקבות מסקנותיה של אלבק הוחלט לזמן ישיבה בעניין המקומות שהתגלו כבעייתיים ביותר, בהם אלקנה ד', שבו לדבריה "מיכאל דקל ניסה בהצלחה גדולה להכשיל את כולם, כולל אותי". לאור זאת פנתה אלבק ליועץ המשפטי לממשלה וביקשה ממנו כי בישיבה ישתתפו אנשים נוספים ממשרד המשפטים על מנת לחזק את עמדתה.

חרף הקשיים, הטענות לזיוף ומותו של של אדם חף מפשע – התוכנית להקמת אלקנה ד' לא נזנחה. ב-1990 התקבלה החלטת קבינט שהחליפה את ההחלטה של ועדת השרים להתיישבות משנת 83'. לפי ההחלטה החדשה, אלקנה ד' תוקם על "אדמת מדינה וקרקע פרטית שיוקצו להקמת היישוב בכפוף לחוות דעתה של מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה". עוד נאמר בהחלטה כי שמו של הישוב שונה ל"גבריאל".