הקמת אזור הסייג – שטח בן 1.1 מיליון דונם שהשתרע על כ-10% משטח הנגב – נועדה לרכז את התושבים הבדואים שנותרו בשטח מדינת ישראל לאחר המלחמה ולאפשר פיקוח על תנועותיהם. מסמך מיוני 1956 מפרט שורה של שינויים בגבולות אזור הסייג והעברה של תושבים בדואים לצורך מימוש האינטרסים הישראליים באזור.
הסדר קבע לשטח סייג הבדואים וקביעת התיישבות ביטחונית באותו אזור
במכתב אל הרמטכ"ל משה דיין מציג ראש ענף התיישבות באגף מבצעים תוכנית קבע לאזור הסייג. התוכנית כוללת פירוט לגבי השטחים שלגביהם קיימות תביעות של בדואים לבעלות על אדמות וסיכום של השטחים שבהם נעשו פעולות ל"ריפוא התביעות" האלה והשגת חזקה על האדמות. עוד מפרטת התוכנית את העקרונות מאחורי קביעת גבולות אזור הסייג, בהם "הרחקתם של הבדואים משליטה ותצפית באזורי תנועה" ו"מניעת רציפות טריטוריאלית של האוכלוסייה הערבית למניעת מגע משני עברי הגבול", וכן הקמתם של יישובים יהודיים – המכונים "התיישבות ביטחונית" – בתוך אזור הסייג, "לשבירת רציפותם של השבטים".
