סיפוחם למדינת ישראל של העיר העתיקה בירושלים וכפרים פלסטיניים סמוכים בשלהי יוני 1967 הוסווה כצעד מנהלי שגרתי, במטרה למנוע התנגדות בינלאומית למהלך של סיפוח שטח כבוש אל המדינה הכובשת. מסמכים שחשף מכון עקבות מתעדים מקצת ממאמצי משרד החוץ לטשטש את משמעות הסיפוח. שניים ממסמכים אלה מוצגים כאן.
היתוך עירוני
במברק מסווג ששלח ב-26 ביוני 1967 יוסף תקוע, סמנכ"ל משרד החוץ, אל נציגויות ישראל ברחבי העולם, הסביר כי סיפוחה של העיר העתיקה וסביבותיה לישראל צפוי להתבצע בעזרת שלושה חוקים נפרדים שיתקבלו ביום אחד. הדיפלומטים התבקשו להבליט את חוק השמירה על המקומות הקדושים, שמבטיח הגנה על המקומות הקדושים לשלוש הדתות בירושלים, בכדי להסיט את תשומת הלב הבינלאומית משני החוקים האחרים, שנועדו לאפשר להרחיב את שטח השיפוט של מדינת ישראל אל מה שנודע אחר כך כ"מזרח ירושלים". נציגי ישראל ברחבי העולם הונחו להציג את הסיפוח כלא יותר מ"היתוך עירוני", שנועד לאפשר מתן שירותים תקינים לתושבי ירושלים וסביבותיה.
שלוש החוקים נחקקו למחרת, 27 ביוני 1967.
"לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית"
באותו יום שבו הפיץ סמנכ"ל משרד החוץ תקוע את מברק ההנחיות לנציגויות ישראל, הציע אורי גורדון, איש המשרד, תחבולה נוספת לטשטוש המשמעות המדינית של סיפוח ירושלים העתיקה וסביבותיה לשטח ישראל וירושלים המערבית. גורדון פנה אל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג, ובעידודו אל ראש לשכת ראש הממשלה, אביעד (עדי) יפה, והציע כי בנוסף לצעדי הסיפוח בירושלים גם לעיר שכם יסופחו כמה כפרים בסביבותיה. מהלך זה, הציע גורדון, יוצג אף הוא כ"התייעלות מנהלית"; הוא הבהיר: "הנ"ל לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית" של הרחבת תחומי ירושלים אל השטח הכבוש.
