בשנים הראשונות לאחר קום המדינה ביצעה ישראל שורה של מעשי גירוש והריסת כפרים פלסטיניים. כך למשל בח'רבת ג'למה שבמשולש, ש-70 תושביה גורשו ממקומם, שדותיהם נלקחו ובתיהם נהרסו – כל זאת כדי לאפשר את עלייתו לקרקע של קיבוץ להבות חביבה. משפחת נדאף, שבבעלותה היו כמה מאות דונמים של אדמה, ניהלה מאבק נגד הגירוש ואף עתרה לבית המשפט העליון, אך אפילו קביעתו של בית המשפט כי "הרחקת המבקשים מאדמותיהם נעשתה ללא כל יסוד חוקי וללא כל הצדקה" לא עזרה לבני המשפחה לקבל בחזרה את אדמותיהם.
קיבוץ להבות חביבה
"אודה לכם אם תודיעוני את המצב לאמיתו", ביקש היועץ המשפטי לממשלה משורה של גורמים בכירים, בהם ראש הממשל הצבאי, ראש אגף חקירות במשטרה ומנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. זה המשפט היחיד שהוסיף היועץ לאחר שציטט במלואו מברק ששלח מחמוד נדאף אל נשיא בית המשפט העליון, בעקבות פיצוץ בתי ח'רבת ג'למה על ידי אנשי קיבוץ להבות חביבה.
פרשת חרבת ג'למה
במכתב מפורט אל שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, משה שרת, גולל היועץ לענייני ערבים את השתלשלות האירועים בפרשת גירוש התושבים מח'רבת ג'למה, בהם בני משפחת נדאף. היועץ מציין במכתבו במפורש כי הגירוש נעשה ללא כל סמכות חוקית, וכי המגורשים לא נחשבו לתושבים נפקדים. גם עתירה שהגישו בני משפחת נדאף לבית המשפט העליון הסתיימה בקביעה כי גירושם היה בלתי מוצדק. בעת כתיבת המכתב עמד בית המשפט המחוזי בחיפה להכריע בתביעת פיצויים שהגישו בני המשפחה, ולדברי היועץ "יודעי דבר ומומחים משפטיים סוברים כי התובעים יזכו בתביעתם".
קול הזעקה לעזרה בשם הצדק, האנושיות, החמלה והרחמים
כשש שנים לאחר שגורש ביחד עם בני משפחתו מח'רבת ג'למה, פנה אבי המשפחה מחמוד נדאף אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון. במכתב פיוטי תיאר נדאף את קורות משפחתו "חדר אחד, קטן, צר ואפל, זוהי מנת חלקנו במדינת ישראל וכך הוא אורח החיים אשר כפו עלינו השלטונות הישראליים לחיות […] למצב כזה ואורח חיים כאלה הגענו בשנת 1950 בכפייה של כידוני צה"ל, אשר ללא עוול בכפנו הגלה אותנו ממקומות מושבנו, מאדמותינו ובתינו, עקר את הנטיעות, הרס את המבנים והפך אותנו לחסרי כל".