בשנים שלאחר סיום המלחמה ב-1949 החלה ישראל לבצע הסדר קרקעות בנגב – מהלך שנועד לקבוע ולרשום בעלויות על קרקעות הנגב, אך בפועל הביא להכרזה על שטחים נרחבים כעל אדמות מדינה. ב-1966 שלחו נציגים של 17 שבטים בדואים עצומה לראש הממשלה לוי אשכול: "אנו ממתינים בסבלנות זה 18 שנים. זכויותינו למיניהן נשללו ונגרם לנו סבל וכאב רב, אין אנו יכולים להמשיך ולסבול ולחכות לפתרון צודק עד אין סוף", כתבו.
הסדר בעיית הקרקעות של הבדואים בנגב
בנובמבר 1948 נציגיהם של השבטים הבדואים שנותרו בנגב לאחר המלחמה נשבעו אמונים למדינה. במכתבם אל ראש הממשלה מזכירים הכותבים את עובדה זו: "כבוד ראש הממשלה ודאי יודע שמיום הקמת המדינה שלנו אנו נמצאים בחסותה, וקיבלנו עליה את מרותה […] בשנת 1948 פנינו אל כבוד המושל הצבאי […] והבענו את רצוננו לקבל את המרות הנ"ל, אחד התנאים בבקשתנו היתה: לחיות על אדמותינו ולעבוד יד ביד עם שאר תושבי המדינה. הממשלה אישרה בזמנו את תוכן בקשתנו הנ"ל, ועל יסוד זה הסכמנו להישאר במדינה הישראלית שלנו". כעת, לאחר שהציפיות לא התממשו, מפרטים כותבי המכתב ארבע דרישות, ובראשן הכרה רשמית בזכות הבעלות של הבדואים על אדמותיהם.
עצומה לרוה"מ בעניין קרקעות הבדוים בנגב
המכתב שהעביר קצין מטה במחלקת ממשל צבאי מעדכן בהתפתחויות נוספות בפרשת העצומה של הבדואים: פגישה שהתקיימה במשרד ראש הממשלה בהשתתפות כ-70 נציגים בדואים מכל השבטים, ביקור של נציגי בדואים בממשל צבאי נגב, וכן פגישה שקיימו הבדואים עם נציגיהם של העיתונים הגדולים בישראל. לאור העובדה שהסדר עם הבדואים לא נראה באופק והחשש כי הנושא עלול להתעצם ולקבל תהודה גם מחוץ לישראל, "מן הראוי שצה"ל יגבש עמדה לקראת הטיפול בבעיה".
בעיות הקרקע של בדואי הנגב – עצומה לרוה"מ
בעקבות התסיסה בקרב הבדואים ושליחת העצומה לראש הממשלה כונס דיון בצמרת הצבא ובו סוכמו העקרונות המרכזיים של תגובת הצבא למתרחש. סעיף א של עקרונות אלה אמנם קובע כי "ניזהר מלהיגרר בכל הנושא לתחומים הפוליטיים ונישאר בתחום הביטחוני בלבד", אבל עובדה זו לא מונעת לקבוע גם כי הצבא מוסיף לתמוך בהגעה להסדר עם הבדואים ודבק בעקרונות שהציג עד אז: שמירה על עתודות קרקעית להתיישבות יהודית, יצירת הפרדה בין השבטים, והרחקה של הבדואים מצירים מרכזיים.
