הדעות באשר לסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, חלוקות בשאלה אם היתה זו הידרדרות מתמשכת במדרון חלקלק שאף אחד מהצדדים הלוחמים לא רצה בה, או שמא היו בין אנשי ההנהגות השונות מי שהיו מעוניינים במלחמה אזורית. עם זאת, תיעוד היסטורי זמין מלמד כי בשנים שקדמו למלחמה עסקה ישראל בהכנות מדוקדקות לארגון השליטה בשטחים שייכבשו – כך העריכה – בעקבותיה. תיעוד זה מעלה כי כיבוש השטחים במלחמה לא היה תוצאת לוואי בלתי מכוונת של הלחימה, אלא חלק מתפיסה אסטרטגית ופוליטית ישראלית.
אף שעבודת מטה רצינית לקראת אפשרות של כיבוש ושליטה באזורים נרחבים החלה רק ב-1963, כבר ב-1961 – וייתכן שאף לפני כן – החלו ביחידת אג"ם/מבצעים לתכנן ולהגדיר את הכוחות שיידרשו במקרה של כיבוש שטחים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובסיני. אם ייכבשו שטחים בגזרה הסורית, נכתב במסמך, יאורגן בהם ממשל צבאי על בסיס יחידות הממשל האחרות.
כשנתיים לאחר ארגון גופי השליטה העתידיים בשטחים בתוך מסגרות השליטה הקיימות, התחדדה במטה הכללי של צה"ל ההכרה שהארגון מחדש של הממשל הצבאי בגדה המערבית "נעשה בצורה חפוזה" ו"אינו עונה לחלוטין על כל הצרכים". מסמך זה נועד להציע אופן ארגון חדש לממשל הצבאי, ומהווה חולייה נוספת בשרשרת הדיונים שהתנהלו בשנים שקדמו לכיבוש השטחים לארגון השליטה בהם.
הפקודה המובאת פה במלואה נועדה להגדיר את המבנה הארגוני העתידי לשליטה בשטחים הכבושים, תוצר של שנתיים לכל הפחות של עבודת מטה בנושא. על פי הפקודה, "כיווני ההתפשטות הצפויים" במלחמה הבאה כוללים את הגדה המערבית, חצי האי סיני עד תעלת סואץ, הרמה הסורית עד דמשק, ולבנון עד נהר הליטני.
מסמך זה, שחיבר אלוף משנה יהושע ורבין, מפקד הממשל הצבאי בשנות ה-60, מעיד על המעורבות הגבוהה של אנשי הממשל הצבאי שהוחל על אזרחי ישראל הפלסטינים בארגון השליטה העתידית על הפלסטינים שמעבר לקו הירוק. המסמך מתריע על ההתקדמות המעטה ביישום פקודת הארגון שיצאה כשנתיים קודם לכן, באוגוסט 1963, ומזהיר כי מפקדות הממשל לשליטה על שטחים כבושים אינן מאומנות ומיומנות לבצע את תפקידן.
