במסמך זה מוצגת עדות לגירוש המוני של 110 פלסטינים שנלקחו מרצועת עזה ונעזבו לגורלם בחצי האי סיני, ולביצוע הריסת בתים עונשית ברצועת עזה, סמוך לאחר כיבושה ביוני 1967. העדות מובאת בזכרון דברים שכתבו אנשי משרד החוץ יעקב אבנון ואבנר ארזי, מפי מושל רצועת עזה סא"ל חיים גאון. השיחה התקיימה למחרת האירועים המתוארים, ימים ספורים לאחר תום קרבות מלחמת ששת הימים.
זכרון דברים - ביקור במשרד המושל הצבאי בעזה
במסמך זה מוצגת עדות מוקדמת לגירוש המוני של 110 פלסטינים, שנלקחו מרצועת עזה ונעזבו לגורלם בחצי האי סיני, ולביצוע הריסת בתים עונשית ברצועת-עזה, סמוך לאחר כיבושה ביוני 1967. העדות מובאת בזכרון דברים שכתבו אנשי משרד החוץ, יעקב אבנון ואבנר ארזי, מפי מושל רצועת עזה, סא"ל חיים גאון. השיחה התקיימה למחרת האירועים המתוארים, ימים מעטים לאחר תום קרבות מלחמת ששת הימים.
אבנון וארזי שמעו מפי סא"ל גאון על עקבות שנמצאו סמוך לאתר פיצוץ מוקש סמוך לעזה, אשר הובילו את חיילי צה"ל אל בתים במחנה פליטים סמוך. החיילים דרשו מתושבי הבתים להסגיר את האחראים למעשה. כעבור זמן מה התייצבו 110 בני אדם, שלדברי גאון הזדהו כאנשי "צבא השחרור הפלסטיני", ולקחו על עצמם כאיש אחד את האחריות לפיצוץ המוקש. משך שלוש שעות עמדו 110 הפלסטינים וסירבו לגלות מי מהם אחראי לביצוע הפיצוץ, על אף שהוזהרו כי יענשו. "משלא נענו עם תום האולטימטום הוחלט להעבירם לסיני ולעזוב אותם לנפשם!" תיעדו אנשי משרד החוץ, שהוסיפו בזהירות כי "כנראה העונש בוצע בינתיים."
נוסף לגירוש ההמוני, פוצץ צה"ל שמונה בתים שאליהם, כך נטען, הובילו העקבות שמצא. זאת, כעונש לתושבי הבתים, שככל הנראה נמנעו גם הם מציות לדרישה להסגיר את מניחי המוקש. זה הוא התיעוד המוקדם ביותר שמוכר לנו של הריסת בתים עונשית בשטחים בעקבות הכיבוש ב-1967.