המושג "מסתננים" הוכנס לשימוש בשנות ה-50, אז שימש כמושג על המתייחס לכלל הפלסטינים שנתפסו כאשר ניסו לחדור את גבולות המדינה – אם כדי לשוב לבתיהם שנעזבו ב-1948, אם על מנת לבקר בני משפחה שנותרו בארץ או אם לצורך עיבוד אדמותיהם שהיו עתה בשטח מדינת ישראל. צה"ל והמשטרה הפעילו יד קשה נגד פלסטינים שנתפסו חוצים את הגבול, ובמקרים רבים הם נורו למוות. במסמך מתווה פיקוד מרכז נוהל לטיפול בגופותיהם של הפלסטינים הרבים שנהרגו באופן זה – בהתאם לגזרה שבו נורו ונהרגו ה"מסתננים": באזור המרכז האחריות לטיפול בגופות ולקבורתן מוטלת על מפקד הפטרול או המארב; את הגופה יש להטמין באדמה ולכסות בעפר, אך "אין להשליך עליה אבנים" כדי שלא ייווצר רושם מוטעה של התעללות בגופה. באזור המשולש לעומת זאת, שם היו ריכוזי אוכלוסייה ערבית, המושל הצבאי יתאם את העברת הגופה לתושבים המקומיים על מנת שיטפלו בקבורתה.
בארכיון צה"ל, בתיק מספר 1970-311-77 שכותרתו "דיוני אלופים [דיוני ראש אג"מ עם אלופי הפיקודים]", מצויים מספר מסמכים העוסקים בקבורה של חללי אויב ושל פלסטינים. המסמך המובא כאן, מפברואר 1968, לא מציין מהו הפורום שבו נידון הנושא, אך הוא עוסק באיתור קברים של חיילי אויב. פעולות כאלו, כך נכתב במסמך, "בוצעו רק סמוך לסיום מלחמת ששת הימים". עוד מספר המסמך כי ישנם שבעה אתרים שבהם נקברו חללי אויב במלחמה, לא כולל חללים שנקברו באזור הלחימה של חטיבה 80. החטיבה לחמה באזורים שונים במהלך ימי המלחמה, הכוונה היא ככל הנראה לחללי קרב אום כתף, שבחלק המזרחי של חצי האי סיני.
במלאת שנה למלחמת ששת הימים הקדישו חברי מערכת העיתון "על הרכס" את הגיליון של יוני 1968 לזיכרונותיהם של חברי הקיבוץ מהמלחמה. רבים מהחברים סיפרו על חוויותיהם, בהם זאב (זאבן) בלוך, ממייסדי הקיבוץ ומי ששימש בזמן המלחמה מפקד חבל לטרון בצה"ל. כמה מהחברים מתארים בדבריהם את "פרשת הקומנדו המצרי" – דבר הימצאותם של כ-100 חיילים מצרים באזור לטרון שנשלחו כדי לבצע מספר משימות ממוקדות. בלוך מספר על "גוויות שהיו מפוזרות על הגבעות של לטרון" שבוע לאחר המלחמה (עמוד 25); החבר לזר כותב על "ליל החרדה" שעבר על הקיבוץ בעת המצוד אחר חיילי הקומנדו והימצאותן של דמויות חמושות ובלתי מזוהות מסביב לקיבוץ (עמוד 27); החבר שאול מספר על האש המסתורית שנורתה לכיוונו כאשר נסע בדרך העפר המובילה לחלקה 5 (עמודים 29-28); ואילו החבר רמי יזרעאל התייחס ישירות לקבר האחים של חיילי הקומנדו, בקטע המתאר את החריש הראשון לאחר המלחמה באזור שהיה שטח ההפקר: "כשעבדתי על יד הכביש בדרך לחלקה חמש, הרגשתי סרחון נוראי מקבר האחים הגדול של חיילי הקומנדו. אחרי שלא יכולתי להמשיך, בגלל סחרחרת, החלטתי לבדוק מה העניינים. גיליתי שתי ידיים ושתי רגליים נפרדות של הקומנדו המצרי שכנראה פגעו בהם מטעני חבלה, והם התרסקו לגזרים. קברתי אותם עם מעדר. זה לא עזר. הסירחון נמשך. ניגשתי לקבר האחים הגדול, ולזוועתי הציץ משם חצי גוף. כיסיתי את זה במהירות".
