ב-12 באוגוסט 1949 נחתמה אמנת ג'נבה הרביעית – מסמך המנסח את הכללים המוסכמים להתנהלות של צבא בשטח שנכבש במלחמה. האמנות נוסחו ונחתמו על רקע זוועות מלחמת העולם השנייה, ומדינת ישראל הצעירה הייתה שותפה באופן אקטיבי לניסוחן, חתמה עליהן ואף אשררה אותן כנדרש. אם כך – מדוע החליטה ישראל באופן מכוון לחמוק מדיון ענייני בשאלה אם אמנת ג'נבה תקפה בשטחים שנכבשו ב-1967? ולמה ימים ספורים לאחר כיבוש השטחים ביקשו אנשי משרד החוץ לטשטש את אופיין של הפעולות הישראליות בשטחים שזה עתה נכבשו?
פרוטוקול מס' 126 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
בסקירתו עסק הפצ"ר, בין היתר, בהוראות המשפט הבינלאומי בדבר ניהול שטחים כבושים (ובכלל זה אמנת ג'נבה הרביעית ותקנות האג); בהכנות הפרקליטות הצבאית לכיבוש שטחים; במערכות המשפט הקיימות בשטחים שנכבשו ובהקמת מערכת המשפט הצבאית בשטחים. אל"מ שמגר הוביל את הכנות הפרקליטות הצבאית לכיבוש בשנים שקדמו למלחמה, ולאחריה היה ממעצביה הבולטים של המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים, הן בתפקידו כפצ"ר והן כיועץ המשפטי לממשלה (1968-1975) וכשופט בית המשפט העליון ונשיאו (1983-1995).
גירושי ערבים למזרח הירדן
ב-20 בדצמבר 1967 גורש לירדן אברהים באקר, עורך דין מרמאללה. העיתון "דבר" דיווח שגורש כי "קרא ופעל לאי-שיתוף פעולה עם השלטונות". הדיווחים בכלי התקשורת על הגירוש הביאו לשיחת טלפון בין תיאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ, לפרקליט הצבאי הראשי אל"מ מאיר שמגר. מירון התריע כי הגירוש הוא "הפרה חמורה" של סעיף 49(1) של אמנת ג'נבה הרביעית. במזכר שכתב למנכ"ל משרד החוץ על שיחתו עם הפצ"ר ציטט מירון את הסעיף במלואו, באנגלית. הוא היה מוטרד גם מסיבוכים מדיניים אפשריים כתוצאה מהפרסום הנרחב שקיבל הגירוש. שמגר השיב כי אמנם הזהיר את ועדת השרים לענייני ביטחון כי גירוש מהשטחים הוא הפרה של אמנת ג'נבה אך זו החליטה לאשר את מדיניות הגירוש בכל זאת, בניגוד לחוות דעתו.
גירושם לירדן של אישי ציבור פלסטינים בשל פעילותם הפוליטית החל שלושה חודשים קודם לכתיבת המזכר, ב-21 בספטמבר 1967. הגירוש בוצע על בסיס תקנה 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. עד ל-1992, אז הופסק השימוש השיטתי בגירוש, הגיע מספר המגורשים על בסיס תקנה 112 ל-1,522 איש לפחות.
אמנת ג'נבה: פיצוץ בתים וגירושים
"ביקשת את חוות דעתי האם פיצוצי הבתים וגירושים לגדה המזרחית נוגדים את הוראות אמנת ג'נבה מס' 4 בדבר הגנת אזרחים בזמן מלחמה.
הנחתי בחוות דעתי זו תהיה, איפוא, שאמנת ג'נבה מס' 4 חלה במלוא תוקפה, אם כי, כידוע לך, מדיניותנו היתה להתחמק מהודעות בדבר כפיפותנו לאמנה מס' 4, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. מדיניות זו של התחמקות מאמנה זו הייתה לדעתי נכונה, אם כי לאחרונה גבר ועלה הלחץ עלינו בטענות שונות של הפרת האמנה".
אמנת ג'נבה
"הקו העקבי שלנו היה ועודנו להתחמק מדיון עם גורמים זרים על המצב בשטחים המוחזקים על בסיס אמנת ג'נבה. על כן העדפנו לפתור בעיות על בסיס פרגמטי וברוח חיובית. כך למשל בעניין פגישות הצלב האדום עם אנשי אל-פתח העצורים, הורשו להם הביקורים מבלי להכיר בחובתנו בנדון על פי אמת ג'נבה. ברור לך מה האינטרסים המדיניים והביטחוניים שקבעו הקו. הכרה מפורשת מצדנו בתחולת האמנה תבליט בעיות קשות מבחינת האמנה לגבי פיצוצי בתים, גירושים, התיישבות ועוד. יתרה מזאת, כאשר אנחנו חייבים להשאיר כל האופציות פתוחות לגבי עניין הגבולות, אסור שנכיר שמעמדנו בשטחים המוחזקים הוא אך ורק של שלטון כיבוש".
נייר רקע לרגל ביקורו של ו.ה. אומבריכט חבר מועצת הנשיאות של הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום
מסמך רקע פנימי מ-1971 פורש את הנימוקים לסירובה של ישראל להכיר בתחולת אמנת ג'נבה הרביעית בשטחים: הכרה שמדיניותה בירושלים סותרת את הוראות האמנה ומניעת התערבות חיצונית ב"עניינים שאין לנו עניין שיתערבו בהם", כהריסת בתים, גירושים, מעצרים מנהליים ואחרים.
בדצמבר 1971 בא לביקור בישראל ויקטור אומבריכט, בכיר בוועד הבינלאומי של הצלב האדום. לקראת בואו הכין משרד החוץ מסמך רקע לתדרוך האישים שהיו אמורים להפגש עמו, ובו נסקרו הנושאים שעמדו על הפרק בין מדינת ישראל לארגון הבינלאומי. מחברי המסמך ציינו כי ישראל תעלה ביוזמתה בפני נציג הצלב האדום רק את נושא השבויים הישראלים במדינות ערב.
עוד סקרו מחברי המסמך את מדיניות ישראל ביחס לצלב האדום ואת הנושאים שנותרו במחלוקת בין המדינה לארגון שאותם צפוי היה האורח להעלות בעת ביקורו, ובמיוחד הימנעות ישראל מהכרה בתחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית על פעולותיה של המדינה בשטחים הכבושים. במסמך מפורטות הסיבות למדיניות זו של ישראל, ובראשן העובדה כי "מעשינו בירושלים מאז 1967 עומדים בסתירה למילה הכתובה של האמנה". כן צוין החשש שגורמים זרים – הצלב האדום או מדינה אחרת – ייתערבו "בעניינים שאין לנו עניין שיתערבו בהם". "עניינים" אלה, הפרות של זכויות האדם, מפורטים בהמשך המסמך, בהם הריסת בתים, מעצרים מנהליים, גירוש תושבים ועוד.
מסמכים המתעדים את ביקור אומבריכט ואת תוצאותיו מצויים בתיק חצ-4445/9 שבארכיון המדינה.
מחיקות במסמך: משפט אחד וכמה פרטים מזהים הושחרו ביוזמת מכון עקבות בכדי להגן על צנעת הפרט של אדם.
