בימים שקדמו לתהלוכת 1 במאי 1958 להטו הרוחות בעיר נצרת ובסביבתה. כמו בשנים קודמות, גם הפעם אסרה המשטרה על פעילי המפלגה הקומוניסטית לקיים את התהלוכה המסורתית לרגל חג הפועלים. ואולם בשנה זו נקטה המשטרה אמצעים חריגים במיוחד, ועוד לפני תהלוכה המתוכננת עצרה כ-350 פעילים של המפלגה ואזרחים ערבים. ההאשמות נגד העצורים היו מגוונות: מהתקהלות בלתי חוקית ועד אלימות נגד שוטרים. נגד חלקם הוצאו צווי הגלייה וצווי הגבלה מינהליים אחרים, אחרים הועמדו לדין בבתי משפט צבאיים.
בימים שקדמו לעצרת המתוכננת הציבו כוחות הביטחון מחסומים מחוץ לנצרת וכוחות השיטור בעיר הוגדלו. בחג הפועלים עצמו נעצרו פעילים מקומיים בטענה שהם מתכנסים ללא אישור, וניסיונות של פעילים מכפרי האזור להיכנס לעיר כדי לצעוד נבלמו על ידי כוחות הביטחון. על רקע כל זאת, באותה עת התקיימו בעיר – באישור וברישיון – תהלוכות 1 במאי של ההסתדרות הכללית ושל מפ"ם. אירועים אלה לא הפריעו למשטרה, והיא לא הפריעה להם. התנהגות זו של המשטרה (אותה כינו הקומוניסטים "משטרת בן גוריון") היתה ביטוי נוסף למדיניות המפלה של הממשלה כלפי אזרחי ישראל הערבים בתקופת הממשל הצבאי.
במשך שנים ארוכות פעל השלטון הישראלי באמצעים שונים כדי להצר את צעדיה של המפלגה הקומוניסטית בישראל – שרוב פעיליה היו ערבים. אחד האמצעים שננקטו באופן תדיר היה איסור על קיום הפגנות, תהלוכות ועצרות, בפרט בחג הפועלים. האיסורים הגורפים הללו על התאספויות והתאגדויות היו פוליטיים במהותם ולא נגעו כלל לסוגיות ביטחוניות – כפי שעולה ממסמכים ופרוטוקולים מהתקופה – והם התמקדו לרוב באזורים שבהם חיו האזרחים הערבים, דוגמת המשולש ואזור נצרת.
גם כיום עדיין מוטל חיסיון על תיעוד היסטורי רב העוסק בפעילות זרועות הביטחון (שב"כ ומשטרה) להצרת צעדיהם של המפלגה הקומוניסטית ושל הציבור הערבי בכלל, ואולם מחומרים שכן מצויים בידינו עולה בבירור כי המאבק נגד הקומוניסטים ביטא השקפה פוליטית דומיננטית בממשלת ישראל. בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-1 בנובמבר 1953 קבע דוד בן-גוריון נחרצות ש"מ-1936 עובדת המפלגה הקומוניסטית באופן רשמי יחד עם המופתי". בתחילת אותה שנה הרהר בן גוריון גם בשאלה אם יוכל להוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק: "היכולים חוקי [מדינת] ישראל להרשות הופעה [של] עיתוניהם, ישיבתם בכנסת? אומרים לי כי פירוש הדבר הקמת מחנות הסגר. אם יהיה צורך לעשות מחנות הסגר – נעשה; אם יהיה צורך לירות – נירה", אמר לחברי מפא"י בישיבת הוועדה המדינית של המפלגה.
הניסיונות להגביל את הפעילות הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית התבטאו בהתנגשויות אלימות בין המשטרה לפעילי המפלגה. במרץ 1950 התכנסה הוועדה לענייני פנים של הכנסת לדיון ארוך בסוגיית התנהלות המשטרה בעת הפגנות הקומוניסטים בתל אביב, על רקע שורה של מקרים שבהם נפצעו מפגינים מאלימות קשה שהפעילה המשטרה בהפגנות של המפלגה. המשטרה מצדה טענה שהפעילים הם שהיו אחראים לאלימות. בישיבה התפתח דיון על עצם זכות ההפגנה, במהלכו אמר חבר הכנסת מטעם מפא"י אבא חושי "הממשלה היא הקובעת את מדיניות המשטרה. והממשלה צריכה לדעת איזו הפגנה רצויה ואיזו אינה רצויה". גם אם היו כאלו שביקרו את הרציונל של חושי, הרי שעמדה זו זכתה להגמוניה במשך שנים ארוכות והכתיבה את יחס הממשלה למפלגה הקומוניסטית לאורך שנות הממשל הצבאי.
עם ביטול הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים, צעדי הפיקוח והשליטה על פעילות המפלגה הקומוניסטית אמנם לבשו צורה אחרת – פחות איסורי תנועה, צווים ומעצרים גלויים, יותר מעקבים ופעילות חשאית – אך עדיין נאסר על פעילי המפלגה לקיים הפגנות ותהלוכות. ב-1 במאי 1970, כארבע שנים לאחר ביטול הממשל הצבאי, חזר על עצמו התסריט המוכר: המשטרה אסרה על פעילי המפלגה לצעוד בנצרת ואולם המפלגה החליטה לקיים בכל זאת את התהלוכה המסורתית. העצרת הקומוניסטית היתה קטנה בהשוואה לשורה של אספות ומצעדים חגיגיים אחרים שהתקיימו באותה עת ברחבי הארץ, אך נציגי המשטרה נכחו דווקא בזו הקומוניסטית ודיווחו משם על שהתרחש. הדיווח הבנאלי משהו כלל לא יותר מאשר רשימת הנואמים שנשאו דברים. למרבה ההפתעה התברר שכשהמשטרה לא מפעילה כוחות שיטור, הפגנות מסתיימות ללא כל הפרעה. כפי שתואר בדיווח המשטרה, 1,500 המשתתפים בתהלוכת 1 במאי של המפלגה הקומוניסטית התפזרו בשקט בסיום האירוע. לא נרשמו כל תקריות חריגות.
