לצד המדיניות הכללית של ישראל בשנות החמישים והשישים, שחתרה להרוס שרידים של כפרים פלסטיניים נטושים ולמחוק כל זכר לעבר הפלסטיני בארץ – התקיימה גם ביזה פרטית של עתיקות ושרידי מבנים בכפרים הריקים. בתכתובת עם הרמטכ"ל משה דיין, ביקש ממנו מנהל מחלקת העתיקות "להשפיע על קציניו כי יפסיקו את המנהג הזה".
זכרון דברים מפגישת דיין-ייבין
במרץ 1955 נפגשו שמואל ייבין, מנהל מחלקת העתיקות, והרמטכ"ל משה דיין לשיחה בביתו של ייבין. בעקבות הפגישה העביר ייבין אל דיין זכרון דברים של מה שסוכם בעל פה. לצד הסוגיה של שיתוף פעולה וסיוע מצד הצבא בשמירה על עתיקות ועל יישום האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן בנושא זה, עלה בפגישה נושא מהותי נוסף: לקיחה של חפצים וממצאים ארכיאולוגיים מאתרים היסטוריים. ייבין ביקש מדיין כי יפעל בקרב אנשי הצבאי כדי להפסיק את הנוהג הזה ואף העלה את ההצעה כי אנשי מחלקת העתיקות יבקרו בבתיהם של קצינים על מנת לערוך רישום של חפצים שנמצאים ברשותם.
בתגובה לזכרון הדברים שהעביר אליו ייבין, התייחס דיין לסעיף אחד בלבד: מעורבותם של אנשי צבא בלקיחה של עתיקות וממצאים ארכיאולוגיים מכפרים פלסטיניים נטושים. דיין, שהיה ידוע בחיבתו לחפצים ארכיאולוגיים, הודה כי הוא נוהג לאסוף "שרידי כותרות, עמודים, שקתות אשר אני מוצא מדי פעם בין הריסות כפרים ערביים נטושים". לצד זאת, הוא השיב כי מעולם לא פירק במכוון חפצים או שרידים של בניין או יישוב. "אני אראה כוונדאליזם פירוק שרידי בניין היסטורי על מנת לזכות בחלק ממנו".