בינואר 1962, על רקע התגברות הלחץ הפוליטי והביקורת הפנימית בישראל על הממשל הצבאי, מינה בן-גוריון ועדה מיוחדת – אחת מני רבות – שנועדה לבחון את האפשרות לתת הקלות מסוימות בהגבלות שהוטלו על האזרחים הערבים. בדו"ח הרשמי שהגישו חברי הוועדה הם קבעו כי יש להותיר על כנן את תקנות ההגנה שעליהן התבסס הממשל הצבאי תוך מתן הקלות מינוריות למדי. כמה סוגיות נוספות הועברו לעיונו של ראש הממשלה במכתב אישי ששלחו אליו.
דו"ח הוועדה לבדיקת האפשרות להנהגת הקלות נוספות לאזרחי המיעוטים
"הוועדה בדקה ומצאה כי יש להמשיך קיומן של תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 והמנגנון הממונה על ביצוען" – זו המסקנה המרכזית של מחברי הדו"ח. לצד זאת, מפרטים חברי הוועדה שורה של תחומים שבהם ניתן בכל זאת להעניק כמה הקלות במסגרת הפעלתן של תקנות ההגנה.
לכבוד שר הביטחון
במקביל לדו"ח הרשמי שהגישו, העבירו חברי הוועדה לראש הממשלה ושר הביטחון מכתב בסיווג "סודי". במכתבם ביקשו חברי הוועדה להביא לעיונו חמישה נושאים שאותם החליטו שלא להכליל בדו"ח. בין הנושאים האלה כמה מעניינים במיוחד: סעיף ד' במכתב מתייחס לאפשרות להעניק מעמד נפרד לכפרים הדרוזים ולבטל את החובה שלהם להצטייד ברישיונות תנועה. סעיפים ב' וה' מתייחסים שניהם לגליל – בסעיף ב' דוחים חברי הוועדה את ההצעה לצמצם את היקף השטחים הסגורים בגליל מחשש להשתלטות של אזרחים ערבים על שטחים נרחבים; סעיף ה' הוא למעשה הצד המשלים של עמדה זו, ובו מבקשים חברי הוועדה לקדם תוכנית לייהוד הגליל כפי שהוצעה על ידי ראש מינהל מקרקעי ישראל יוסף וייץ. נקודה מעניינת נוספת שעולה במכתב היא חלופות שונות שמציעים חברי הוועדה למצב הנוכחי שבו לאזרחים הערבים שחיים תחת הממשל לא עומדת זכות הערעור על פסקי דין של בתי המשפט הצבאיים (סעיף ג').