זמן קצר לאחר כיבוש הערים הערביות ב-1948 רוכזו תושביהן בשכונות נפרדות, שהוקפו בדרך כלל בגדרות תיל. אצל כמה פקידים ישראלים הדבר העלה "אסוציאציות של זוועה".
יוסף ושיץ (1992-1910) היה איש המחלקה הערבית של מפ"ם. ב-5 ביולי 1948, קצת יותר מחודש לאחר כיבוש חיפה הערבית, שיגר ושיץ את המכתב המובא כאן למזכירות מפלגתו שעקבה מקרוב אחר המתרחש בציבור הערבי.
ושיץ מתאר במכתבו את "פעולת הריכוז" של ערביי חיפה שהתבצעה באותם הימים. לפי ושיץ, בפגישה שקיים בחיפה מסר ראש הממשלה דוד בן-גוריון פירט את תוכניתו לגבי הערבים תושבי העיר: מספרם לא יעלה על כ-15 אלף, שני שליש מהם נוצרים ושליש מוסלמים; הנוצרים יהיו מרוכזים בוואדי ניסנאס והמוסלמים בוואדי סאליב. ושיץ כותב כי ניתנה פקודה לפנות מבתיהם את כל הערבים המתגוררים מחוץ לשתי השכונות שהוקצו למגורי ערבים. ריכוז הערבים נועד להשיג שתי מטרות: ראשית, להרחיקם מנקודות אסטרטגיות בעיר, דוגמת הכרמל הצרפתי, וכן "לשם פיקוח". ושיץ מדווח על אופן הביצוע של המהלך, ומציין כי הצבא אף טוען כי על התושבים הערבים לממן בעצמם את עלויות הפינוי. מהדיווח עולה שהעברת התושבים הערבים לדירותיהם החדשות התנהלה באנדרלמוסיה: "לא נעשו כל הכנות, […] אין מים, אין חשמל, אין מנעולים בדלתות". לדברי ושיץ, כינוס הערבים בשתי השכונות יגרום לסבל רב ולפיכך מוטב לדעתו לפנותם כליל מחיפה – למשל לחו"ל.
כמו אחרים, ושיץ ראה באופן הטיפול בערביי חיפה בזמן המלחמה סוגיה שתשפיע לשנים רבות על יחסי ישראל והתושבים הערבים. "כאן ייקבע", הוא כותב, "האם מדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית או מדינה פיאודאלית עם מנהגי ימי הביניים וחוקי נירנברג".
המסמך מתפרסם באדיבות ארכיון השומר הצעיר (יד יערי) בגבעת חביבה.
במכתב לשר הממונה עליו, מחה משה ארם, שהיה מנהל המחלקה לטיפול והסדר יחסים תקינים עם המיעוטים במשרד המיעוטים (וחבר הכנסת הראשונה מטעם מפ"ם), על ריכוז הערבים ביפו. ארם טען שבניגוד לטענות שהשמיעו אנשי ביטחון ישראלים, ריכוז הערבים בשכונת עג'מי, כשהיא מוקפת בשכונות יהודיות מכל צדדיה, נטולת כל היגיון צבאי. "…לכל הדעות שוב אין חששות לקיום הביטחון בעיר ובסביבה. אך משום מה לא הסתפקו בכך ועומדים להקיף את שכונת עג'מי בגדר תיל שיפריד בקפדנות בין השכונה הערבית לבין השיכון היהודי. סידור זה ישווה מיד לעג'מי צורה של גטו סגור ומסוגר", כתב ארם. "קשה להשלים עם הרעיון הזה, המעורר בנו אסוציאציות של זוועה די והותר". ארם התייחס בדבריו להסבר מקורי במיוחד שניתן להצדקת הגדר: היא נועדה להגן על הערבים ולא על היהודים, "לבל יפרצו היהודים לעג'מי". ארם הזדעזע מטיעון זה: "כלום באמת כולנו מועדים להתפרעות ולהתפרקות?", שאל. ארם דרש כי הצבא והמשטרה יפעלו בתקיפות נגד מעשים כאלה, וכי בכך "יושם קץ ליצרים התפלים". כאחרים, הוא הרהר לגבי משמעותה של מדיניות הסגר וההפרדה: "הכזה יהיה הקו המדיני שלנו?", תהה.
ועדת השרים לענייני הרכוש הנטוש החלה לפעול באמצע 1948, כחצי שנה לפני מועד הישיבה המתועדת בפרוטוקול זה. בוועדה היו חברים חמישה שרים או נציגיהם, והיא דנה בסוגיות שונות שנגעו לרכוש הערבים שנותר בארץ: רכוש נייד, פרדסים, שדות, מבנים ועוד. הוועדה עסקה בין היתר בשאלת התיישבות יהודים – עולים חדשים בעיקר – במקומות שבהם גרו עד המלחמה ערבים. דבריו של גד מכנס, מנהל משרד המיעוטים, כי "אין החזקת התושבים הערבים במחנות ריכוז מגודרים מוצדקת יותר", המובאים כאן, צונזרו לאחרונה על ידי ארכיון המדינה. הדברים נאמרו במהלך דיון על אכלוסה של לוד בעולים חדשים יהודים. מעט הערבים שנותרו בעיר רוכזו בשתי שכונות שהוקפו בגדר תיל.