"אחרת לא יהיה סוף לזה": רצח עובדי מע"צ בידי שוטרי מג"ב

בבוקר 9 באוקטובר 1967 מפקח משנה מנדל קינג, מפקד מחלקה במשמר הגבול, סייר בכפר בית ליקיה שליד לטרון. זה היה אמור להיות עוד סיור שגרתי. האזור כולו הוכרז באותה עת כשטח סגור, והכניסה אליו נאסרה לתושבי הכפרים הפלסטיניים שבסביבה. אבל הסיור הספציפי הזה היה הכל חוץ משגרתי: בכל זאת, לא בכל יום מוצאים על הבוקר שתי גופות מוטלות בשדה.

"ביום 9.10 ערכתי ביקור שגרתי בכפר בית ליקיה",

שיחזר קינג את בוקר האירוע כעבור כמה חודשים בבית המשפט.

"בסיור זה שוחחתי עם מישהו, וכתוצאה משיחה זו יצאתי לאיזה מקום. הגעתי למקום שבו מצאתי שתי גוויות, אחת של אדם בגיל 45 בערך והשני יותר צעיר. הרגשתי שנהרגו ושהיה ניסיון לשרוף. ראיתי סימנים של שריפה על הבגדים. ראיתי גם תעודה של אחד מהם על יד גופו".

קינג הזעיק מיד תגבורת. עד מהרה הגיעו למקום כוחות נוספים של משמר הגבול מבסיס בית חורון הסמוך.

"כשבאה התגבורת אני אמרתי לאנשי התגבורת שיתקרבו לגופות ויסתכלו עליהן כדי לראות אנשים הרוגים",

סיפר קינג בעדותו בבית המשפט.

"כמה מהם שלא ראו גוף מת לא שמחו לגשת, אבל נתתי הוראה שייגשו",

הסביר קינג. כולם נענו להזמנה לבוא ולהביט בשני המתים. כולם, חוץ מאחד.

"אחד מהם לא ניגש, וזה היה נהג הרכב", 

סיפר קינג.

"לא לחצתי עליו כי חשבתי שהוא באמת לא ראה אף פעם מת, והוא לא איש מבצעי, ולא רציתי להכריחו בכך".

קינג לא העלה על דעתו שנהג הרכב כבר ראה גופות – את שתי הגופות הספציפיות האלה. ומקרוב.

***

פתיח: "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פודקאסט מבית מכון עקבות, בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל. מגישה: מירה עווד. מחקר: ליאור יבנה, אדם רז. תסריט: נועה כהן. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. מפיק: עידו קינן.

***

נהג התגבורת שלא שש להתקרב היה אליהו אליאס, נהג מחלקה בבסיס משמר הגבול בבית חורון. יום קודם לכן, ב-8 באוקטובר, בסביבות השעה 15:00, הוא לקח את הרובה שלו, תת מקלע עוזי, כשמחסנית בתוכו, והתיישב על כיסא הנהג בג'יפ של המחלקה. במושב שעל יד הנהג התיישב סמל אלברט אילוז, מפקד המחלקה.

השניים היו בדרכם למחסום לטרון, משם אמור היה אילוז להמשיך לבית שמש, עיר מגוריו, לחופשה קצרה לקראת חתונתו. זה היה יום נעים ובהיר של תחילת הסתיו. אילוז ואליאס יצאו בנסיעה לכיוון לטרון, וכעבור כמה קילומטרים חלפו על פני הכפר הפלסטיני בית עור אל-תחתא.

הם המשיכו בנסיעה כשלפתע הגיחה מימינם, משאית גדולה. המשאית שעטה במהירות והתקדמה הישר אל מרכז הכביש הראשי שבו נסעו אילוז ואליאס. אליאס הצליח להסיט את הג'יפ שמאלה ולבצע בלימת חירום כשני מטרים לפני הצומת. רק ערנותו הצליחה למנוע תאונה קטלנית, ממש בשנייה האחרונה. נהגה של משאית צבאית עמוסה בדלק שנסע מאחורי הג'יפ הספיק גם הוא בקושי לבלום, והמשאית נעצרה בחריקת בלמים כמטר לפני הצומת.

דממה השתררה באוויר.

מאוחר יותר, בחקירתו, טען אילוז כי על מחשבותיו השתלטו זיכרונות מתאונת דרכים שבה היה מעורב רק כמה חודשים קודם לכן, ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ושהביאה לאשפוזו.

אחרי עצירת החירום, אילוז הורה לנהג המשאית לפנות את הכביש ולעצור בצד הדרך. הג'יפ הצבאי נעצר מאחורי המשאית, ואילוז יצא מהרכב והתקרב אל המשאית. היתה זו משאית מסוג מרצדס, מס' רישוי 1250 של הגדה המערבית, ועליה שלט גדול של מע"צ. בתא הנהג הבחין אילוז בשני פלסטינים תושבי הגדה. בערבית שוטפת הוא הורה להם להחנות את המשאית בצד הדרך ולהיכנס אל הג'יפ הצבאי.

"לא יכולתי להרשות לעצמי שערבי במובן המילה יעשה לי בוז ככה",

הסביר אילוז כעבור יומיים בעת חקירתו במשטרה.

"החלטתי על דעת עצמי שעין תחת עין. הורדתי את הבחורים מהמכונית והחלטתי סופית לחסל אותם, אחרת לא יהיה סוף לזה. וזה מה שעשיתי".

אילוז פתח את דלת הג'יפ הצבאי, הורה לאליאס, הנהג, לשבת מאחור ולשמור על שני הפלסטינים, והתיישב כעת בעצמו על כסא הנהג. אליאס נטל את העוזי שלו, תלה אותו על כתפו, והתיישב מאחור עם שני עובדי מע"צ ההמומים. איש במכונית הצבאית לא הוציא הגה.

אילוז החל בנהיגה לכיוון לטרון, באותו כיוון שבו נסעו שני החיילים לפי התקרית. ארבעת יושבי המכונית חלפו על פני הכפר הפלסטיני בית סירא, ובפנייה לכיוון הכפר יאלו פנה אילוז שמאלה אל כביש עפר.

לאחר נסיעה של כ-200 מטר הג'יפ פנה שוב ימינה, התקדם כ-500 מטרים נוספים, ומשם פנה שוב לכיוון יאלו. הוא המשיך בנסיעה של עוד כ-300 מטרים על דרך עפר עד שהגיע לאזור סלעי ובו שני בוסתנים. אילוז פנה ימינה ועצר את הג'יפ הצבאי בין שני הבוסתנים.

"הודעתי להם לרדת מהג'יפ",

סיפר אילוז בחקירתו בהתייחסו לשני הפלסטינים שישבו במושב האחורי.

"[הם] ירדו מהג'יפ לאחר שגם אני ירדתי, ואמרתי להם להתקדם בו בזמן כשהם הולכים ואני אחריהם".

הם מילאו אחר הוראותיו והחלו ללכת. אילוז נטל את העוזי של אליאס ונעמד מאחורי השניים.

"אמרתי להם שאני הורגם מכיוון שרצו להרוג אותי",

סיפר אילוז לחוקרי המשטרה בעת שיחזור האירוע.

"ויריתי בהם מהנשק שהיה בידי צרור אחד בו רוקנתי את כל המחסנית של העוזי".

השנים נורו בעודם הולכים כשגבם מופנה אל אילוז, ונפלו אל הקרקע.

שני עובדי מע"צ, מוסא חליל טאוושה וחסן עלי סלאח, נהרגו במקום. מפקד המחלקה אילוז הורה לנהג אליאס לחפש בכיסיהם של טאוושה וסלאח, שהיו מוטלים כעת על הקרקע מתחת לסלעים הנישאים. אליאס מצא על השניים כמה מסמכים אישיים, כסף ישראלי, כסף ירדני וגפרורים. את המסמכים שרפו השניים בקרבת הגופות, ואילו את מעט הכסף נתן אליאס לאילוז, שהכניס אותו לכיסו. מאוחר יותר הם חילקו את הכסף ביניהם.

***

סמל אילוז והנהג אליאס לא החליפו ביניהם יותר מדי מילים. הם עמדו להסתלק מהמקום, כשלפתע הבחינו בין הסלעים בתנועה שהבהילה אותם.

היתה זו חלימה חסן דיב עלי, תושבת הכפר הסמוך בית לקייה, שנקלעה למקום ביחד עם שתי בנותיה, בנות 7 ו-9, כשעסקו בקטיף זיתים באזור. עלי העידה מאוחר יותר במשפטם של השניים כי בתה היתה הראשונה להבחין בהתרחשות מוזרה.

"אמרה לי אחת מבנותי אז שהיא רואה ילדים מתחבאים מאחורי הסלעים. שאלתי היכן, והיא אמרה לי שזה ליד באר המים. הסתכלתי וראיתי שומרים יהודים שנושאים סטן, שאלה לא ילדים".

היא המשיכה ללכת והבחינה בשני אנשים שכובים על הקרקע.

"[…] הסתכלתי בפנייה הצדדית וראיתי שני אנשים שוכבים […] מונחים ליד סלע גבוה".

אילוז ואליאס ניגשו אל האשה ואילוז, שדיבר ערבית, פנה אליה כדי לברר מה מעשיה שם.

"ראו אותי שני היהודים. אחד מהם, השחור, הכה אותי ברגלי ואמר לי 'מדוע את באה לכאן?' עניתי לו שאני עוברת בשביל הזה אחרי שליקטתי זיתים. השני, הלבן, עשה לו תנועה יד הרומזת שירחיקנו מהמקום".

אילוז תפס את עלי בצווארה וגירש אותה מהמקום, ותוך כדי כך קרע את שמלתה. עלי השאירה את השק על הקרקע והסתלקה עם שתי בנותיה.

גם אילוז ואליאס מיהרו להסתלק. הם נכנסו לג'יפ הצבאי, חזרו לכביש רמאללה-לטרון והמשיכו בנסיעתם כמתוכנן, אל ביתו של אילוז בבית שמש. בדרכם החוצה חלפו בשנית על פני עלי ושתי בנותיה.

אילוז, שנהג במכונית, הזהיר את אליאס שלא ידבר על מה שזה עתה התרחש, וביקש שהדבר יישאר ביניהם, גם במקרה שתיפתח חקירה בעניין.

"אם יתגלה הדבר – תחזיק מעמד",

 ביקש אילוז, כך סיפר אליאס בבית המשפט.

כשהגיעו אל הבית בבית שמש ירד אילוז מהמכונית. אליאס התיישב על יד כיסא הנהג וחזר לבדו לבסיס משמר הגבול בבית חורון.

***

למחרת בבוקר קיבל משה גולן, מפקח משטרת רמאללה באותה עת, ידיעה על מציאת שתי גופות בין הכפרים יאלו ובית נובה.

"יצאתי מיד למקום",

סיפר גולן בעדותו.

"כשהגעתי מצאתי שם שני אנשים הרוגים. […] בהדרכתי נעשו צילומים במקום על ידי צלם של המשטרה. הגופות לאחר שצולמו הועברו למכון הפתולוגי".

חוקרי המשטרה התמקדו כבר מהרגע הראשון בחקירת אנשי משמר הגבול ששירתו באזור. על הקרקע ליד הגופות נמצאו לא פחות מ-13 תרמילי עוזי, והם נאספו ונלקחו למעבדת המשטרה. בביקור נוסף במקום אותרו ארבעה תרמילים נוספים וקליע; 17 יריות בסך הכל נורו אל עבר שני הפלסטינים באותו אחר צהריים.

 "למחרת בבוקר ערכתי מסדרי זיהוי",

סיפר גולן.

"שלושה מסדרים נערכו. בשורת המסדר הועמדו שוטרים של משמר הגבול".

אליאס, ששהה בבסיס, נחקר עוד באותו יום. הוא לא מילא את בקשתו של אילוז לשמור על שתיקה, ומסר לחוקרי המשטרה את גרסתו לאירוע שהתרחש יומיים קודם לכן.

ביום שלישי בשעות הצהריים, לאחר שהסתיימו כבר מסדרי הזיהוי, חזר אילוז מהחופשה ושב לבסיס משמר הגבול. מפקח המשטרה גולן סיפר בבית המשפט כי פגש באילוז לראשונה בחדרו של מפקד הפלוגה, ביחד עם קצינים נוספים של משמר הגבול ושל המשטרה, כאשר עסקו בתחקור ושחזור האירועים מלפני יומיים. אילוז נראה עצבני, ולפי עדותו של גולן, צעק בכעס לעבר הקצינים

"אתם מנסים להלביש עלי דיבה או מה?!"

קצין משטרה נוסף העיד כי

"התנהגותו של אילוז היתה אז עצבנית, החליף צבעים, אמר 'אתם רוצים לסדר אותי".

גולן, שכבר שוחח עם אליאס על אירועי יום ראשון, ביקש לגבות את עדותו של אילוז ביחידות.

"אמרתי לו שהתמונה של כל מה שאירע יומיים לפני כן ברורה לי. הוא עוד היה אז מגיב ברוגז. ואני אמרתי לו שהדבר הוא רציני. שהמדובר הוא ברצח שהוא חשוד בו".

אילוז התנגד בתחילה ודרש לדבר עם מפקדו במשמר הגבול, אבל מפקד המשטרה התעקש. השניים יצאו מן החדר ונכנסו לחדר צדדי, שם גבה גולן גם את הודעתו של אילוז. בהודעתו סיפר אילוז על שהתרחש באותו יום ראשון אחר הצהריים, תוך שהוא מגולל את פרטיו של מה שלא ניתן לתאר אלא כרצח בדם קר של שני פלסטינים חפים מפשע.

ב-1 בדצמבר 1968 הוגש נגד השניים כתב אישום תקיף – ונדיר ביותר – באשמת רצח. הפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט חושפים את השתלשלות הרצח הסתמי, ומאפשרים גם ללמוד גם על הלך הרוח של מי שרצח שני פלסטינים חפים מפשע, ועל האווירה הכללית בסביבתו, שגרמה לו לא רק להאמין שרצח כזה מותר, אלא אף שיוכל לחמוק מהעניין מבלי לתת על כך הדין, או לכל הפחות לסגור את הפרשה בתוך היחידה.

אילוז סיפר לחוקרי המשטרה בהתלהבות בלתי מסויגת כיצד חיסל את שני הפלסטינים.

 "זהו מקרה ראשון שבו הרגתי אנשים, ואני חושב שמקרה זה היה טוב כי אם לא הייתי מחסל אותם בוודאי היו מחסלים נוהג רכב הבא",

 אמר אילוז בהודעתו.

בבית המשפט התפתח דיון ארוך בשאלת הודאתו של אילוז ברצח. סנגורו של אילוז טען כי ההודאה נגבתה באופן לא חוקי, וכי הופעלה עליו מניפולציה מצד החוקרים, שהבטיחו שאם יספר את האמת על שאירע התיק ייסגר והוא לא יועמד לדין.

"הגעתי למצב של שכנוע כזה שלא עוצרים אותי ולא מעמידים אותי למשפט […] אם לא היתה הבטחה שלא יעמידו אותי למשפט ושלא יעצרו אותי, בשום פנים לא הייתי מדבר",

העיד אילוז.

"מפקח גולן בא אלי ואמר: 'אנחנו יודעים שלא אתה עשית את העסק הזה. סיכמנו עם המושל הצבאי ברמאללה בנוכחות אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס שלא אתם עשיתם את זה אלא הצבא עשה את זה, והרי אתה יודע שבענייני הצבא אף אחד לא מכניס את האף'."

כששאל אילוז איך יוכיחו לו שכך סוכם עם המושל, ענה לו, לדבריו, המפקח גולן:

"מה, אילוז, בחיך. לא מספיק שזה לא היה כתוב בעיתונים? אל תשאל איך סילקנו מהמקום את העיתונאים".

המפקח גולן הכחיש את הדברים מכל וכל בעדותו בבית המשפט:

"אני אף פעם לא הבטחתי לו שלא יהיה לו משפט אם ימסור הודעה. מה שהביא את נאשם מס' 1 למסור הודעתו היה לאחר שהבין מדבריי שהאיש שהיה איתו, נאשם מס' 2, מסר עדות מפורטת על המקרה".

בדיון על ההודאה חשף גולן כי אילוז קיווה לסגור את הפרשה בתוך המשטרה, מבלי שהדבר יתגלגל לבית המשפט. לדבריו, אילוז אמר לו:

"אני איש משטרה ואתה איש משטרה ואנחנו נלחמים פה. אתם לא יכולים לעצור, במקום לעזור אתם מנסים לחקור ביסודיות מקרה כזה. מי בסך הכל נהרג?".

גם סנגורו של אליאס ניסה ללכת בכיוון דומה, כאשר ביקש להתעמק בתרבות הארגונית של משמר הגבול על מנת לנסות ולשחרר את הלקוח שלו מאחריות לאירוע. בעדותו של מפקח משנה מנדל קינג, שמצא את הגופות, הוא נשאל על ידי הסנגור על המגע עם האוכלוסייה הפלסטינית ועל המשמעת במשמר הגבול. קינג סיפר:

"המשמעת במשמר הגבול היא חמורה מאוד. יש הוראות במשמר הגבול שאם יש חשד נגד מי שהוא שעבר עבירה צריך להביאו לבסיס שלנו בבית חורון […] יש לנו הוראות להתנהג באדיבות וגם בתוקף, לא במשמעות של לתת מכות".

"האם ידוע בקרב משמר הגבול שיש מקרים בהם חיילים של משמר הגבול נהגו לקחת חשודים בעבירה ולהענישם באופן פרטי",

הקשה סנגורו של אליאס,

"כגון שילכו ברגל, ירחיקום ממקום המעשה, ואפילו להכותם במכות?"

תשובתו של קינג מצויה בידינו אך אנו מנועים מפרסומה בשל העובדה שניתנה מאחורי דלתיים סגורות.

קו ההגנה של אילוז נכשל. בית המשפט קיבל את הודאתו ברצח כראיה קבילה. בשלב זה נקט עורך הדין גישה חדשה: כעת הוא טען כי אילוז ביצע את הרצח כשהיה מחוסר שליטה על מעשיו ונתון בהתקף של פרנויה. כדי לבסס את הטענה הוצגה חוות דעת מפורטת של פסיכיאטר, שנתמכה בעדותם של שני פסיכולוגים נוספים. גם ארוסתו של אילוז העידה בבית המשפט על ההשפעה הקשה של התאונה על ארוסה, שלדבריה הפך "בלתי סבלני, נעשה רגיש, התרגז על כל דבר קטן".

אבל גם הטקטיקה הזו של ההגנה לא נשאה פירות, ואילוז לא הצליח לבסס את טענתו. בשלב זה, כשקו ההגנה שלו קרס בשנית, ניסה הסניגור כיוון שלישי ודרש להרשיע את אילוז בעבירה של הריגה בלבד, בשל היעדר כוונה או החלטה מראש לרצוח את שני הפלסטינים. גם ניסיון זה כשל, ואילוז הורשע בסופו של דבר ברצח. במקרה של אליאס השופטים התחשבו בחלקו המינורי יותר באירוע, והוא הורשע רק בעבירה של סיוע לרצח.

אילוז ואליאס ערערו שניהם על פסק הדין. לאילוז גם ערעור לא עזר, והרשעתו ברצח נותרה על כנה. במקרה של אליאס השופטים דווקא ראו לנכון לצמצם עוד יותר את אחריותו לאירוע ולהרשיע אותו בעבירה מופחתת של סיוע להריגה. אבל גם הם לא יכלו להתעלם לחלוטין מהאווירה שבה פעלו שני אנשי משמר הגבול: אווירה שבה ערך חייהם של שני פלסטינים חפים מפשע מתגמד אל מול מושגים כמו חברות או יחסי מפקד-פקוד, אווירה שבה רצח בדם קר יכול לקבל הצדקה – או לפחות הנחה משמעותית – בתירוץ של אחוות לוחמים או על רקע מאורעות המלחמה.

"בדרך לבית שמש כמובן שדיברנו על המקרה והוא [אילוז] אמר לי שלא לספר דבר על מה שקרה",

 סיפר אליאס בהודעתו במשטרה על מה שקרה מיד לאחר הרצח של שני הפלסטינים.

"אבל הוא רק ביקש ולא איים עליי, ובכלל אני גם הבנתי שמתוך יחסי חברים לעבודה וגם כמפקד שלא צריך לדבר על זה. ובמיוחד אחרי שגם חברים שלי נהרגו במלחמה זאת. זה לא העיק עלי, כי כמו שאמרתי מול עיני היה גם נפילת החברים שלי".

שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, שהיה חבר בָּהרכב שדן בָּערעורים של השניים, זועזע מאמירתו של אליאס. בהכרעת הדין לערעור כתב לנדוי כי הוא "רואה בדברים אלה ניסיון עלוב למצוא הצדקת-מה בדיעבד לפשע שבוצע על ידי אילוז".

בכך הסתיים אחד המקרים המעטים – אם לא היחיד – של הרשעת איש כוחות הביטחון ברצח בשל רצח פלסטינים.

***

 "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תודה לצוותי ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר – יד יערי בגבעת חביבה, וארכיון יד טבנקין. פרקי הסדרה נשענים על מחקר ממושך שקיימנו בעזרתם. תודה גם לאנה ולרון מהצנזורה הצבאית.

הפודקאסט "אמצעים וכוונות" מבית מכון עקבות מופק בשיתוף קרן קונראד אדנאואר בישראל. אתם מוזמנים לעיין במסמכים ששימשו להפקת פרק זה באתר האינטרנט של מכון עקבות:akevot.org.il , כמו גם במאות מסמכים מרתקים נוספים.

אם מה שאנחנו עושים נראה לכם חשוב ומועיל – נודה לכם אם תשקלו לתרום לנו.

נשמח לקבל הערות והצעות בכתובת contact@akevot.org.il. תודה על ההאזנה.