הקמת אזור הסייג – שטח בן 1.1 מיליון דונם שהשתרע על כ-10% משטח הנגב – נועדה לרכז את התושבים הבדואים שנותרו בשטח מדינת ישראל לאחר המלחמה ולאפשר פיקוח על תנועותיהם. מסמך מיוני 1956 מפרט שורה של שינויים בגבולות אזור הסייג והעברה של תושבים בדואים לצורך מימוש האינטרסים הישראליים באזור.

עם פרוץ המלחמה ב-1948 חיו בנגב 70-65 אלף בדואים, בני כמאה שבטים, שקיימו אורח חיים נוודי למחצה. במהלך אוגוסט-ספטמבר 1948 ביצעו אנשי חטיבות "הנגב" ו"יפתח" סדרה של פעולות, שכללו גירוש ופינוי של ריכוזי בדואים בנגב. גירוש של שבטים בדואים נמשך גם לאחר המלחמה, וזמן קצר לאחר סיומה נותרו בנגב כ-12 אלף בדואים, בני 18 או 19 שבטים. באותם ימים התגוררו במרחב הנגב כ-3,000 יהודים שהיו מפוזרים בשלושים ישובים.

במקביל לגירוש של שבטים שלמים אל מחוץ לגבולות המדינה, הבדואים שנותרו בשטח ישראל רוכזו בשטח שהוקצה להם וכונה "אזור הסייג". האזור הוגדר כשטח צבאי סגור, שטחו היה כ-1.1 מיליון דונם (אלף קמ"ר) – כעשרה אחוזים משטח הנגב – והוא השתרע בין דימונה, ערד, ירוחם ובאר שבע. יושבי אזור הסייג היו כפופים לממשל צבאי עד דצמבר 1966, והכניסה אליו והיציאה ממנו דרשו אישורים. ריכוז הבדואים באזור הסייג נועד "להקל על הפיקוח" על תנועת הבדואים ולסייע למה שכונה "ריכוז קרקעות" לצורך הקמת התיישבות יהודית (בעיקר במערב הנגב), שכונתה לא אחת במסמכים – כגון זה המוצג פה – "התיישבות ביטחונית".

גירוש וריכוז של השבטים הבדואים חולל שינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים אדירים בחייהם. תושבים בדואים רבים נעקרו בכוח מהשטחים שעליהם ישבו וקשרי משפחה נפרמו באחת. גבולותיו של אזור הסייג השתנו מדי פעם בהתאם לצרכים הצבאיים וההתיישבותיים של ישראל.

המסמך המובא כאן, ששלח סגן אלוף אהרון חרסינה, ראש ענף התיישבות באג"ם/מבצעים, לרמטכ"ל משה דיין, מציג את פריסת השבטים הבדואים בשטח במחצית 1956, ומביע צורך בעריכת שינויים בגבולות  אזור הסייג לטובת "הקמת יישובים עבריים בתוך השטחים ויצירת מובלעות לשבירת רציפותם" של ריכוזי ההתיישבות הבדואית בנגב.

אחת הסוגיות שמדינת ישראל נדרשה להתמודד איתן היתה שאלת הבעלות על הקרקע. לאחר קום המדינה נחקקו מספר חוקים שהקלו על המדינה להשתלט על קרקעות בנגב (ובאזורים אחרים), דוגמת חוק הסדר רכישת מקרקעים המוזכר במכתב; לצד זאת נעשו "הסדרי קרקעות" שתכליתם היתה לקבוע את הבעלות על האדמות ולחסל מחלוקות בעניין זה. מעניין לציין שבסיפא של מכתבו כותב חרסינה כי הוא מקבל את ההצעה של פיקוד דרום להרחיק את שבטי הוזייל מספר קילומטרים ממקום מושבם הנוכחי, אך רק "כמוצא זמני בהחלט". מדבריו מתברר כי לא הפגיעה בשגרת חייהם של אנשי שבט הוזייל הפריעה לחרסינה, אלא דווקא החשש מהתגובה בתוך ישראל: ההעברה הזמנית בלבד נועדה "שלא לעורר את זעמם של האפוטרופוסים בשלב זה". לא ברור לגמרי למי התכוון חרסינה: האם לנציגי האפוטרופוס על הרכוש או לנציגי היישובים היהודיים באזור – בהם אנשי קיבוץ דורות ורוחמה – שהתערבו למען אנשי שבט הוזייל.

Close

תכנון שטח הסייג והקמת התיישבות יהודית
24 ביוני 1956