מאחורי המושג "ערים מעורבות" שעלה לכותרות בימים האחרונים מסתתרת היסטוריה מגוונת: חלק מן הערים היו מעורבות לפני 1948, חלקן נעשו מעורבות מיד אחרי המלחמה וחלקן הולכות ומתערבבות בשנים האחרונות בתהליכים חברתיים ודמוגרפיים ארוכים. מבט קצרצר על שהתרחש בערים האלה – בליווי שורה של מסמכי ארכיון – יכול לספק הסבר אפשרי לרמות האלימות והעימות השונות שהתפרצו בשבוע האחרון.
כעשרה אחוזים מהאזרחים הפלסטינים בישראל מתגוררים כיום בערים המעורבות דוגמת יפו, לוד, רמלה, עכו וחיפה. המושג ערים מעורבות אינו מונוליטי: לערים המעורבות בישראל יש היסטוריות שונות שהתוו את האופן שבו הן התפתחו, וניתן לאתר שלושה טיפוסים עיקריים: (א) ישנן ערים, דוגמת רמלה ולוד, שהיו ערביות והפכו למעורבות לאחר הגירוש והבריחה של תושביהן הערבים במלחמת העצמאות. בערים אלו נותרו לאחר המלחמה מעט תושבים, ועם יישובן בעולים חדשים, הפכו התושבים הערבים שנותרו למיעוט זניח בעירם; (ב) בערים אחרות, דוגמת חיפה ויפו, חיו בתקופת המנדט יהודים וערבים, ובעקבות המלחמה תושביהן הפלסטינים הפכו למיעוט; (ג) ואילו ישנן ערים כמו נוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), שהוקמו כיישובים יהודיים, ואזרחים ערבים היגרו אליהן לאורך השנים. לצד זאת, ערים שהיו מעורבות לפני 1948, כמו צפת וטבריה, התרוקנו לחלוטין מתושביהן הערבים והפכו לאחר המלחמה לערים יהודיות.
האירועים האלימים של הימים האחרונים בתוך ישראל הביאו לכותרות בעיקר ערים מעורבות מן הטיפוס הראשון – ערים שהיו פלסטיניות עד 1948 ואוכלוסייתן גורשה במהלך המלחמה. ברמלה ולוד, לדוגמה, נותרו כ-1,000 תושבים בלבד לאחר כיבושן, רובם המוחלט מהעניים והמוחלשים ביותר בחברה. בהמשך, האדמות והרכוש של אלפי התושבים שגורשו מן הארץ הופקעו על ידי המדינה וחלק גדול מן הרכוש נבזז על ידי אזרחים יהודים. בבתים ובשכונות שנעזבו על ידי תושביהן שיכנה ישראל במהירות לאחר המלחמה עשרות אלפי עולים חדשים, כשבמקביל ניסיונות של תושבים ערבים לשוב לבתיהם בערים נבלמו בנחישות ובאגרסיביות על ידי כוחות שיטור וצבא באמצעות מנגנון הממשל הצבאי. תושבים ערבים מכפרי הסביבה, פליטים פנימיים שנותרו כעת חסרי רכוש ואדמה, עברו עם השנים להתגורר בעיר בחפשם אחר מקורות הכנסה, והצטרפו אל מעט התושבים המקוריים שנותרו בעיר. כיום, כ-30% מתושבי לוד וכ-25% מתושבי רמלה הם ערבים. מהלך עניינים דומה התרחש בעיר עכו, שעד 1948 היתה בית לכ-13 אלף תושבים ערבים (יהודים לא התגוררו בעיר). כיום מהווה האוכלוסייה הערבית בעכו כ-30% מכלל התושבים.
רמלה ולוד הן הדוגמאות המובילות לאופן המבדל והנצלני שבו התייחסה המדינה לאזרחיה הפלסטינים: מדיניות של שליטה ופיקוח על תנועתם, כינון משטר תלות של האזרחים הפלסטינים במשק היהודי ובידול האוכלוסייה הערבית מזו היהודית מתוך מטרה עיקרית למנוע את היווצרותה של פוליטיקה פלסטינית כלל־ארצית.
סיפורן של הערים מן הטיפוס השני, דוגמת חיפה, מכיל גם הוא רכיבים דומים לאלו שניתן למצוא ברמלה ובלוד. עד המלחמה התקיים בחיפה שוויון דמוגרפי בין יהודים לערבים. לאחר המלחמה נותרה חיפה הערבית כמעט שוממה, לאחר שמתוך כ-70 אלף תושביה הערבים נותרו כ-3,000 בלבד. התושבים שנותרו בעיר רוכזו במהרה בוואדי ניסנאס וברחוב עבאס. גם בחיפה הופקעו אדמות ורכוש פלסטיני, וגם שם התרחשה ביזה נרחבת של הרכוש שהותירו אחריהם התושבים שעזבו את העיר. כיום כ-12% מתושבי העיר הם פלסטינים.
הגידול שהתרחש בשנים האחרונות במספר האזרחים הערבים שעוברים לגור בערים מעורבות לא שיפר בצורה ניכרת את מצבם הכלכלי והחברתי, וייצוגם בשלטון המקומי לא הביא לצמצום אי־השוויון בהקצאת משאבים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית. בפועל, הפערים החברתיים והכלכליים בין האוכלוסיות ממשיכים להיות ניכרים בתחומי הרווחה, הדיור, החינוך ועוד. פערים אלו ומצבו החברתי הנחות יותר של הציבור הערבי הם אחדים מהגורמים המרכזים לשיעורי הפשיעה הגבוהים בערים המעורבות.