"מוטב שיהיו אזורים מיוחדים ליהודים ואזורים לערבים"

כיבושן של ערים ערביות ומעורבות במלחמת העצמאות עורר את השאלה מה יעלה בגורל התושבים הערבים המעטים שנותרו בהן. בחיפה, לדוגמה, נשארו לא יותר מ-3,500 תושבים ערבים, מתוך כ-70 אלף שחיו בה לפני המלחמה. ביפו, שבה התגוררו מספר דומה של תושבים ערבים, נותרו כ-4,000 איש. בסוף המלחמה נמצאו בשטחה של ישראל כ-160 אלף ערבים, נתונים תחת ממשל צבאי שכלל עוצר קבוע ומשטר קפדני של היתרי תנועה.

תיעוד היסטורי רב מהתקופה סגור עדיין לעיון הציבור, למרות השנים הרבות שחלפו מאז. תיעוד אחר, שנפתח בינתיים לעיון, נותר מצונזר בחלקו ומעיד, אולי, על הרציונל לסגירת החומר. פרוטוקול ישיבה של ועדת השרים לענייני הרכוש הנטוש מדצמבר 1948 מספק הצצה לשיקולי המערכת: בישיבה, שבה דנו המשתתפים על ריכוז תושבי לוד הערבים בשכונות ייעודיות לטובת אכלוס העיר בעולים יהודים, אמר מנהל משרד המיעוטים, גד מכנס, שהוא "סבור כי אין החזקת התושבים הערבים במחנות ריכוז מגודרים מוצדקת יותר". לאחרונה צונזר משפט זה על ידי ארכיון המדינה והושחר על גבי המסמך. ההיגיון ברור: לאזרחים הערבים אין זכות להכיר את עברם ומה שלא נעים לאוזן ישראלית – מצנזרים.

בכל מקום שבו הועברו התושבים הערבים ממקומם ניכר דפוס פעולה דומה. כך היה לדוגמה בחיפה, בה הורה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לרכז את התושבים הערבים באזור ואדי ניסנאס. יוסף ושיץ, איש המחלקה הערבית במפ"ם, שהיה במוקד ההתרחשויות בחיפה באותם ימים דיווח על התוהו ובוהו שהתרחש בעקבות ההחלטה: אין אפשרות לשמור על הרכוש, הדירות מטונפות, אין בהן חשמל ומים. ושיץ התנגד למהלך ריכוז התושבים וראה בו מבחן לדמוקרטיה הישראלית הצעירה.

גם ביפו הוחלט להתיק את מקום מגוריהם של הערבים. "מוטב שיהיו אזורים מיוחדים ליהודים ואזורים לערבים", אמר המושל הצבאי מאיר לניאדו לחברי הוועדה הערבית בעיר ביולי 1948. משה ארם, מנהל המחלקה לטיפול והסדר יחסים תקינים עם המיעוטים במשרד המיעוטים, מחה בפני השר האחראי על ריכוז הערבים בשכונת עג'מי, המוקפת בשכונות יהודיות. ארם ציין כי אין חשש לביטחון העיר וסביבתה, וכי המהלך להקפת האזור הערבי בגדר תיל "ישווה מיד לעג'מי צורה של גטו סגור ומסוגר. קשה להשלים עם הרעיון הזה, המעורר בנו אסוציאציות של זוועה די והותר". כמו ושיץ, גם ארם סבר שהקמת הגטו תשפיע לרעה על היחסים העתידיים עם התושבים הערבים: "ושוב אנו זורעים על ידי כך זרע מלא רעל (…) בלב תושבים ערבים", אמר. "גטו בגדר תיל, גטו, מנותק מגישה לים". עג'מי גודרה בסופו של דבר למשך חודשים ארוכים. תושב העיר אסמאעיל אבו שח'אדה סיפר ש"הם הקיפו אותנו בגדרות תיל ובהן שלושה שערים; יכולנו לצאת מן האזור רק כדי לעבוד באחד הפרדסים שמסביב לעיר, ולשם כך נזקקנו לאישור מן המעסיק".

גם בלוד רוכזו התושבים הערבים, ואף היו נתונים לעוצר. משרד המיעוטים והעומד בראשו, השר בכור שלום שטרית, תבעו מהשלטונות הצבאיים בינואר 1949 להרוס את גדר התיל שהקיפה את האזור הערבי בלוד. רק ביולי אותה שנה, כשבוטל הממשל הצבאי בעיר, התאפשרה תנועה חופשית של התושבים אבל גדרות התיל עדיין עמדו.

תיעוד ארכיוני מתאר סגירה של שכונות בהן חיו תושבים ערבים בערים נוספות, כמו מג'דל ועכו. השר שטרית התנגד מפורשות "להקמת גטאות למיעוטים" כדבריו. במכתב ששלח לחברי הממשלה במחצית 1948 כתב שטרית כי יחסי ישראל והתושבים הערבים "לקויים ופגומים", ודרש "לקבוע קו ברור של זכויות אזרח שוות", פן המציאות תתנקם בנו.

מאמרו המלא של חוקר מכון עקבות, אדם רז, על סגירת שכונות ערביות לאחר מלחמת 1948 התפרסם במוסף "הארץ" ב-27 במאי 2020.