"בגלל שיקולים מדיניים קבענו את מקומה של המלצה זו במכתב ולא בדו"ח"

ב-4 בינואר 1962, ימי הממשל הצבאי בישראל, מינה ראש הממשלה דוד בן-גוריון ועדה מיוחדת שנועדה לבדוק אם ניתן "להציע הקלות אפשריות נוספות לאזרחי המיעוטים בישראל מבלי לפגוע פגיעה ממשית בצורכי הביטחון החיוניים" (ההדגשה במקור). הוועדה הוקמה על רקע התנגדות פוליטית הולכת וגוברת, חוצת מפלגות וארגונים, לעצם קיומו של הממשל הצבאי.

בראשות הוועדה עמד אלוף משנה אלעד פלד, ראש אג"ם מבצעים, והזמן שהוקצב לפעולתה היה שבוע אחד. הוועדה קיימה ארבע ישיבות, ובסופן חיברה דו"ח בן שמונה עמודים שההמלצה המרכזית בו היתה להמשיך וליישם את תקנות ההגנה (שעת חירום) שעמדו בבסיס פעולת הממשל הצבאי. לצד זאת הציעה הוועדה להנהיג הקלות מינימליות ביותר, כמו למשל הארכת משך תוקפם של רישיונות התנועה ומתן כניסה חופשית לבאר שבע לאזרחים הבדואים שהתגוררו בנגב, וכן לבטל את עוצר הלילה הקבוע שהוטל באזור המשולש מאז 1949.

לצד הדו"ח העבירו חברי הוועדה מכתב נלווה שיועד לראש הממשלה בלבד. "תוך בדיקת הנושא החלטנו להפנות תשומת ליבך למספר עניינים אשר החלטנו שלא להכלילם בדו"ח", הסבירו חברי הוועדה. במכתב הציעו חברי הוועדה בין היתר לבחון את האפשרות לאפשר הגשת ערעור על פסקי דין של בתי המשפט הצבאיים  – זכות שלא ניתנה לאזרחים שחיו תחת הממשל, ולהעניק לתושבי הכפרים הדרוזים רישיונות תנועה כלליים שיאפשרו להם "תנועה חופשית". "בגלל שיקולים מדיניים קבענו את מקומה של המלצה זו במקום זה [במכתב] ולא בדו"ח", הסבירו חברי הוועדה במכתב לראש הממשלה את העובדה שהמלצות אלה למתן הקלות לא נכללו כלל בדו"ח הרשמי שפרסמו. חברי הוועדה המליצו לבחון את האפשרות לצמצם את האזורים שהוגדרו כ"שטחים סגורים" – שכניסה אליהם הותנתה באישור, אך הציעו להתנות את הדבר בבחינה של "היקף מקרקעי המדינה בגליל". כלומר – מבחינתם היתה זו סוגיה של נדל"ן, לא של ביטחון.

ב-20 בפברואר 1962, זמן קצר לאחר שהוועדה הגישה את הדו"ח, התקיים בכנסת דיון ארוך בהצעות חוק לביטול הממשל הצבאי שהגישו כמה מסיעות הבית. בהצבעות השתתפו 114 חברי כנסת והן הוכרעו בפער של קולות בודדים לטובת הממשלה.