בשעות הבוקר של 2 במאי 1983 הגיעו דחפורים של חברת "גל – יוזמה ופיתוח בשומרון בע"מ"  אל אדמות הכפר בידיא. הדחפורים נשלחו לשם לאחר שטענות כוזבות לרכישת הקרקע, בסיוע פעיל של סגן שר החקלאות באותה עת, הביאו להחלטה מהירה על הקמה של התנחלות חדשה, אלקנה ד', שאמורה היתה לקום על אדמות הכפר. כשתושבי בידיא התעקשו למנוע את עליית הדחפורים על אדמותיהם, הוזעק למקום כוח חמוש של משמר הגבול. התושבים סירבו להתפנות מהשטח, ועד מהרה עברו השוטרים לשפת הכוח – דחיפות, מכות וירי. התוצאה: תושב הכפר, איברהים אל אקרע, נהרג מירי בחזהו.

פרק זה חוזר אל סיפור הקמתה של ההתנחלות אלקנה ד', ומראה כיצד הפרטת פרויקט ההתנחלויות בראשית שנות ה-80 התלכדה עם פרשה של שחיתות וזיוף מסמכים, ואיך כל זה הוביל למותו המיותר של אדם בן 75 שניסה להגן על אדמתו.

"לפני ימים מספר נהרג אדם ונפצעו שלושה אחרים, בתקרית אלימה בין כוחות צה״ל לבין ערבים שניסו להגן על אדמותיהם החקלאיות מפני פלישה של חברה יהודית שפעלה בחסות החלטה של ועדת השרים להתיישבות  […] אין לי ספק שוועדת השרים לא התכוונה לאשר שבכוח הנשק של צה״ל תעלה חברה מסחרית יהודית על אדמות שבבעלות פרטית ערבית ואשר לא נמכרו, ותוציא אותן מידי הבעלים על ידי כך שחיילי צה״ל יירו למוות בבעלים העומדים בתוך חלקתם ומנסים למנוע את הדחפורים מלהיכנס אליה, והכל בחסות החלטת ועדת השרים להקים שם ישוב״.

ב-15 במאי 1983 העבירה עורכת הדין פליאה אלבק, אז הממונה על המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, מכתב לשר המשפטים באותה עת, משה ניסים. המכתב סווג כסודי וגולל מסכת אירועים שהתרחשה כשבועיים קודם לכן, ב-2 במאי, אירועים אשר הובילו להתייצבותם של פלסטינים בני הכפר בידיא אל מול דחפורים.

הדחפורים נשלחו על-ידי חברת "גל – יוזמה ופיתוח בשומרון בע"מ" כדי להכשיר לבנייה חלק מאדמות הכפר, שעליהן טענה החברה לבעלות. כשהתעקשו תושבי הכפר למנוע את עליית הדחפורים על אדמותיהם, הוזעק למקום כוח חמוש של משמר הגבול, שהצטרף למתנחלים. אנשי הכפר סירבו להתפנות, והשוטרים עברו לשפת הכוח – דחיפות, מכות וירי. תושב בידיא, איברהים אל-אקרע בן ה-75, נהרג מכדור רובה בחזהו. תושב נוסף נפצע קשה, אחר נפצע קל, ואחד משוטרי מג"ב נפצע קשה אף הוא מאבן שנזרקה ופגעה בראשו.

בפרק זה נספר על פרשת אלקנה ד', פרשה שהחלה בשנות השמונים המוקדמות, ושהמשיכה למעשה להעסיק את בתי המשפט עד לאחרונה. נראה כיצד המהלך של הפרטת פרויקט ההתנחלויות בתחילת שנות השמונים התלכד עם פרשיות שחיתות וזיוף מסמכים, וכל אלה הובילו – בין השאר – למותו של אדם בן 75, בבוקר שבו גילה שדחפורים עולים על אדמתו.

התקרית הקטלנית היתה קו-פרשת-מים בכל הנוגע לתמיכת המדינה ביוזמות הפרטיות להקמת יישובים בשטחים. היא הובילה את אלבק, ובמידת-מה בעקבותיה גם את יתר מערכת המשפט והאכיפה, להתנער מהשיטה, והקמת ההתנחלויות חזרה לחסותה הבלעדית של מדינת-ישראל.

***

 פתיח: "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פודקאסט מבית מכון עקבות, בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל.

מגישה: מירה עווד. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. מחקר ותסריט: ד"ר נעם הופשטטר וליאור יבנה. מפיק: עידו קינן.

***

עד שנת 1977, הוקמו ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית באמצעות משרדי הממשלה השונים, ולאור תוכנית אלון, שיזם השר יגאל אלון  עוד ביולי 1967. התוכנית לא אומצה רשמית בידי הממשלה, אבל הנחתה את החלטותיה בתחום ההתיישבות בגדה המערבית, וקבעה את מיקום ההתנחלויות כך שיכוננו שליטה ישראלית אפקטיבית בבקעת-הירדן, במדבר יהודה, באזור ירושלים ובשטחים הסמוכים לקו הירוק. אדמות 31 ההתנחלויות הראשונות נתפסו בעילה של מה שכּונה "צורכי ביטחון".

אולם בשנת 1977, עם המהפך הפוליטי ועלייתו לשלטון של הליכוד בראשות מנחם בגין, השתנתה מדיניות ההתנחלות. התיישבות יהודית נרחבת בכל שטחי הגדה הוכרזה כמדיניות אידיאולוגית עיקרית. מעתה, ההתיישבות לא נומקה רק כ״כורח בטחוני״. בראש ועדת השרים לענייני התיישבות הועמד שר החקלאות אריאל שרון, ופעולתה לוותה מקרוב על ידי ראשת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק.

עורכת הדין אלבק זכתה לכינוי "אם ההתנחלויות", כמי שבמסגרת עבודתה בפרקליטות המדינה פעלה כדי לספק כיסוי משפטי לתפיסת קרקעות ולהקמת התנחלויות. פעילים ותיקים לזכויות האדם זוכרים אותה גם כמי שכתבה, בחוות דעת שהגישה בעקבות תביעת פיצויים של אזרח פלסטיני שאשתו נהרגה בפעולת צה"ל, כי

"פרט לכל ההגנות הרגילות, צריך לטעון שהתובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך – לכן נזקו הוא לכל היותר אפס".

 בהמרצתו ולפי בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה באותן שנים, אהרן ברק, ניסחה אלבק את העילות המשפטיות שאפשרו לישראל להכריז על יותר ממיליון וחצי דונם בגדה כאדמות מדינה. עו"ד שלומי זכריה, מומחה בתחום הקרקעות בשטחים, מסביר בראיון לעקבות כי בניגוד למקובל לחשוב בגלל השם המטעה, אדמות מדינה בגדה המערבית למעשה אינן אדמותיה של מדינת ישראל:

"אדמות ציבוריות צריכות להיות קודם כל של הציבור, והציבור הרלוונטי הוא בראש וראשונה הציבור הפלסטיני. הפרקטיקה לעומת זאת, וזה נתונים מבוססים היטב, מראה כי המינהל האזרחי הקצה את רובן המכריע של אותם מקרקעין שהוגדרו כאדמות ציבוריות, אותן 'אדמות מדינה' לטובתה של ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית לגווניה השונים. אנחנו מדברים על סדרי גודל של כ-98%-99% מאותם מקרקעין שהועברו אך ורק לחזקתם של ישראלים בגדה.

ההכרזה על 'אדמות מדינה'? זה פטנט ישראלי, שלא לומר קומבינה. קודם כל השם הזה, של הפיקציה הזו, 'אדמות מדינה'. באיזו מדינה מדובר? הרי אין באזור [הגדה] שום מדינה. ישראל היא בטח אינה הריבון בשטח, אלא לכל היותר חליף זמני של הריבון הקודם, ואלה בטח לא אדמות ירדניות."

עיקר ההכרזות על אדמות מדינה בשטחים בוצעו בשנים 1984-1979. על אדמות אלה הוקמו בסך הכל יותר מ-100 התנחלויות חדשות – 37 מהן בין השנים 77' ל-81', ו-34 התנחלויות נוספות עד שנת 1984, אז הוקמה ממשלת האחדות.

אבל ממשלת בגין לא הסתפקה באדמות מדינה. עד המהפך ושנתיים אחריו, נמנעה ההתנחלות על אדמה בבעלות פלסטינית פרטית. השיקולים היו מדיניים ומשפטיים. משפטית, התיישבות על קרקע פרטית שנתפסה לצרכים צבאיים נאסרה בבג"ץ אלון מורה; ולפחות להלכה, היו גם שיקולים אידיאולוגיים-כלכליים. פליאה אלבק העידה על כך בשנת 85' בהרצאה באוניברסיטת תל-אביב:

"עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 השתנתה מדיניות הקמת היישובים באופן בסיסי. השקפת העולם של הליכוד, שלפיה יש להתיישב בארץ-ישראל בכל חלקיה, ללא קשר לשאלת הצורך הביטחוני, הביאה את הממשלה להחליט עוד בשנת 1977 להקים יישובים יהודיים רק באדמה שהיא בבעלות המדינה וללא הפקעת קרקע מן הפרט. היה בכך, כמובן, מתן ביטוי לגישה, שאין לתפוס קרקע פרטית לצרכים צבאיים לצורך הקמת יישובים, שכן היישובים אינם מוקמים בשל צורך צבאי אלא בשל השקפה מדינית על יישוב ארץ-ישראל. אך היה לכך גם גורם שני והוא, שממשלת הליכוד, שהשקפת עולמה היא יותר קפיטליסטית באופייה, התנגדה לכל הרעיון של הפקעה או תפיסה של רכוש הפרט לצורך שימוש ציבורי, ולהיפך, רצתה להגן על זכויות הפרט לרכושו."

לעקרונות הקפיטליסטיים המוצהרים של הליכוד היה חלק גם במעבר למסחר הפרטי בקרקעות הגדה. ב-3 באפריל 79' הועלתה בישיבת הממשלה הצעת החלטה שלפיה יתאפשר ליהודים או לתאגידים בשליטת יהודים לרכוש קרקעות באזורי הממשל הצבאי בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. חודשים אחדים לאחר מכן הגיש היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, חוות דעת בעניין לראש הממשלה. זמיר סקר מספר אפשרויות משפטיות, וגם ציין חסרונות אפשריים באימוץ ההחלטה: בהם הפעלת לחצים על מוכרים פוטנציאליים והעלאת מחיר הקרקעות עבור חברת הימנותא, שבבעלות הקרן הקיימת לישראל, אשר היתה עד אז בעלת האישור הבלעדי לסחר כזה. בנוסף, ציין זמיר:

"הניסיון מחייב להזהיר מפני האפשרות של רמאויות והונאות בהיקף רחב בתחום העסקאות במקרקעין ביהודה ושומרון. כך הדבר בעיקר משום שמרבית המקרקעין ביהודה ושומרון אינם מוסדרים, ויש קושי גדול בזיהוי המקרקעין ובזיהוי הבעלים. גוף המתמחה בתחום זה (כמו מנהל מקרקעי ישראל או חברה הפועלת מטעמו) יכול לרכוש לעצמו מומחיות וידע שיש בצדם ביטחון מסוים בפני הונאות. רכישות על-ידי אנשים וגופים פרטיים הנעדרים מומחיות וידע כזה, עלולות להתגלות כחסרות כל תוקף וכמקור לסכסוכים עם גורמים מקומיים".  

ב-16 בספטמבר 79' החליטה הממשלה לאפשר רכישה פרטית של מקרקעין בשטחים הכבושים, ולהסמיך ועדת שרים שתקבע הנחיות בדבר מתן רישיונות לרכישות כאלה. הקפיצה הגדולה בענף הגיעה עם כינונה של ממשלת בגין השנייה, הממשלה ה-19, לקראת סוף שנת 81'. לתאוצה הפתאומית היה אחראי חבר-הכנסת וסגן שר החקלאות דאז, מיכאל דקל. כפי שמעידות עשרות כתבות בכלי התקשורת מאותה התקופה, חבר הכנסת דקל התמסר לעידוד המסחר הפרטי באדמות הפלסטיניות. היתה זו שיטה להרחבת האחיזה היהודית בשטחי הגדה המערבית, אל מעבר לאדמות המדינה המוכרזות, ובלא צורך בתקציב ממשלתי, בסמכויות או באישורים מיוחדים. בישיבה של הוועדה להתיישבות שאישרה, בין השאר, את התוכנית להקמת אלקנה ד', הסביר דקל:

"אנו רגילים, במדינת ישראל, שמבצעי ההתיישבות הגדולים תמיד נעשו על-ידי מוסדות – ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית וממשלת ישראל. תמיד זה היה ביצוע ממלכתי. […] היום , כשאנו מדברים על הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון, מסיבות שונות, בעיקר פוליטיות, לא תמיד נמצא מקור תקציבי לעשות את העבודה. אנחנו חייבים לנסות ולמצוא דרכים אחרות איך ליישב את יהודה ושומרון. […]

אני מדבר על אספקט חדש. הוא אמנם אינו כל כך חדש בשטח, אבל בחודשיים או שלושת החודשים האחרונים הוא קיבל ממד מיוחד במינו […]. כיום יש תנועה גדולה מאוד או התעניינות גדולה מאוד בבניה הפרטית. יש יזמים וקבלנים פרטיים, שמוכנים ללכת ולהקים יישובים בשומרון, על בסיס של קניית אדמה מהערבים. אנו בודקים, האם האדמה הזו אכן עומדת לרשות המוכר ואפשר להעביר אותה לרשות הקונה.

ליוזמה זו, האדמות שנקנו, והאתרים שעומדים להקימם, משתרעים מהצפון, מסביבת טול כרם, עד לדרום, בסביבות גני מודיעין."

סגן השר דקל סקר שורה של אתרים בהם תוכננה הקמתם של ישובים, ואז ביקש מהוועדה לאשר עקרונית הקמה של שלושה יישובי "יוזמה פרטית", בהם גם אלקנה ד'. דקל טען כי יזמיו של אלקנה ד' רכשו כבר שטחי קרקע בהיקף של 1,200 דונמים:

"זה יישוב פרטי של יזמים פרטיים. הוא מתוכנן לסדר גודל של 1,000 עד 1,200 יחידות. כדי שיוכלו, מוסרית, למכור מגרשים – הגם שחלק כבר נמכר – ולהגיד שזה אושר, אנו מבקשים אישור ליישוב הזה". 

עו"ד אלבק, שנכחה בדיון, לא פצתה את פיה. הוועדה להתיישבות אישרה, בהחלטה שסומנה במספר 26, את ההצעה לאשר את הקמת ההתנחלויות אלקנה ד', אלקנה ג', ונילי ב'.

***

בני קצובר, מראשי תנועת המתנחלים האידיאולוגית, טען באוקטובר 82' כי "אין כמעט מטר רבוע אחד ביו"ש שאתה לא יכול לקנות היום". בצד המדיני, שימשה הבנייה כלי לסיכול "האופציה הירדנית" – שהיא העברת השטחים לירדן במסגרת הסכם, והקמת אוטונומיה פלסטינית.

אבל עיתוני התקופה תיארו את תופעת המסחר הפרטי בקרקעות הגדה באותן שנים כ"בולמוס", "שיטפון", "הצפה", "תשוקה של ישראלים לאדמה", לאיכות-חיים… וגם לרווחים מהירים.

ההתיישבות שווקה בעיקר לבני המעמד הבינוני, כנתיב בריחה מהצפיפות, העשן והאפרוריות של החיים במרכז הארץ, ומעבר לאופציה כפרית, מרווחת, ויפת-נוף.

העיתונות של אותם ימים היתה מוצפת בדיווחים על המסחר הפרטי בקרקע בשטחים, ועל היתרונות הרבים שחיים באזור מבטיחים לישראלים: טבע, רוגע, איכות חיים ועוד. הכותרות חגגו את הפריחה הנדל"נית: ״עשר חברות קבלניות גדולות פועלות ביו״ש״, ״בולמוס בניה ביהודה ושומרון – במחירים מרקיעים״ ; ״למכירה: רוב אדמות יהודה ושומרון״; ״ערביי יו״ש מתעשרים״.

הדיון הפומבי עסק גם בהיבט הספקולטיבי של המסחר בקרקעות. חלק מהעסקאות נעצרו בבתי משפט מקומיים בגדה, בטענה לזיוף חתימות ומכירות לא כשרות.

למתווכים ואנשי-קש ישראלים ופלסטינים היה תפקיד מרכזי ומוכר, והסיכונים שבצד הרווח המהיר דווחו על-ידי כלי התקשורת – אנשים שנפלו בפח בעסקאות לא הוגנות, חשד להעדפת מקורבים, התנגדויות שמרוככות בשוחד, ועוד. הסוחרים הגדולים שרואיינו לכתבות דחו את הטענות על אי-סדרים.

אבל איך תפקדו הרשויות בעניין?

"כ-20% מרוכשי האדמות יוצאים מרומים", כתב יאיר קוטלר בגיליון יום השישי של "מעריב" מ-14 באוקטובר 82', והוסיף: "כדי לא ליפול בפח רצוי לקנות ביהודה ושומרון רק מכאלה שרכשו מוניטין. מהימנותם של סוחרים ידועה אצל ח"כ מיכאל דקל, סגן שר החקלאות, ובלשכתו של אורי בר-און, במשרד הביטחון".

סגן השר דקל עצמו הדגיש בפני הכתב כי "כל מי שמוכיח כי בדעתו לבצע עסקה חוקית מקבל היתר מקמ"ט רכוש נטוש יהודה נהרי ומקמ"ט משפטים סמי גבאי, הנמצאים במינהל המקרקעין".

אולם בָּמכתב ששלחה עו"ד אלבק אל שר המשפטים – כזכור, בעקבות הריגתו של איברהים אל-אקרע בעת ניסיון עלייתם של הקבלנים על אדמתו, היא תיארה את הקלות שבה נעקף מנגנון ההיתרים בידי קבלנים מיומנים, הנעזרים בהתנהלות לא ישרה של סגן שר החקלאות. דקל תואר כמי שהפר את סדרי הדיון בוועדת השרים, והפך אותה לחותמת גומי בעניין אלקנה ד', בהסכמת חבריה. לפי הצגה זו של מצב העניינים, גורמי המשפט בפרקליטות ובשלטון הצבאי, שביקשו לאכוף את החוק, נותרו חסרי אונים מול נציגי הרשות המבצעת שעקפו והטעו אותם. אלבק כתבה:

"לפני ימים אחדים נהרג אדם ונפצעו שלושה אחרים, בתקרית אלימה בין כוחות צה"ל לבין ערבים שניסו להגן על אדמותיהם החקלאיות מפני פלישה של חברה יהודית שפעלה בחסות החלטה של ועדת השרים להתיישבות.

המדובר בחברת גל, אשר טענה שרכשה 1,200 דונם במקום הנקרא שייח' סבאח באדמות בידיא. בזמנו הביעו הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון, וקצין מטה מקרקעין ביהודה ושומרון, ואני, התנגדות לאישור העסקה, בשל כך שהמקומות הכלולים במפת הרכישה רשומים בספרי המיסים על שם עשרות אנשים אשר לא מכרו את קרקעותיהם, ואילו לאלה שמכרו לפי מה שרשום אצל החברה – רשומים רק פחות מ-200 דונם מתוך 1,200 שאליהם מתייחסת העסקה."

פליאה אלבק ניהלה דין ודברים עם סגן השר דקל, עם עוזרו אבי צור ועם נציג חברת גל. השלושה טענו כי אין זה מתפקידן של הרשויות הישראליות להתנגד לעסקת המקרקעין בשל כך שהאדמה רשומה על שם עשרות פלסטינים. אלבק הסכימה שלא להתנגד לאישור העסקה, מתוך הבנה שכנות העסקה תיבחן כשהחברה תגיש בקשה לרישום העסקה; הבקשה הזו תפורסם, ואם בעלי הקרקע לא מכרו אותה, ודאי יוגשו התנגדויות. אבל,

"להפתעתנו, במקום להגיש בקשה לרישום המקרקעין, בה היתה, כאמור, אמורה להיבחן שאלת כנות העסקה, הופיע [נציג חברת גל] יחד עם סגן שר החקלאות במפתיע בפני ועדת השרים להתיישבות. לוועדה לא סופר מאומה מכל האמור לעיל, וללא דיון כל שהוא היא אישרה הקמת ישוב בשם אלקנה ד' באתר זה, ותשתית […] על חשבון המדינה.

מאחר שמדובר היה כביכול ברכישה פרטית, שכן סגן שר החקלאות שהביא את העניין לוועדה לא גילה שלדעת כל הרשויות ה'רכישה' נרכשה ממי שאינם הבעלים, החליטה הוועדה על הקמת הישוב ללא כל בדיקה משפטית […], בלי לשאול אותי לחוות דעתי, וללא מתן הזדמנות לאף אחד להביע עמדתו. , כל הדיון ארך שניות ספורות ומבלי שהיה על סדר היום מראש".

אלבק הוסיפה שגם החברה הפרטית וגם סגן השר דקל ידעו מראש שמרבית בעלי השטח לא מכרו את אדמותיהם. הם טענו כי כל עוד בעלי הקרקע אינם מביעים התנגדות, אין זה מעניינן של הרשויות הישראליות להתנגד לאישור העסקה. אך עד מהרה התברר כי הטענות היו שקריות וכי בעלי הקרקע כן מתנגדים, וכי האמת היתה מלכתחילה עם כל הרשויות שהתנגדו לאישור העסקה. לדברי אלבק,

"אין לי ספק שוועדת השרים לא התכוונה לאשר שבכוח הנשק של צה"ל תעלה חברה מסחרית יהודית על אדמות שבבעלות פרטית ערבית, ואשר לא נמכרו, ותוציא אותן מידי הבעלים על ידי כך שחיילי צה"ל יירו למוות בבעלים העומדים בתוך חלקתם ומנסים למנוע את הדחפורים מלהיכנס אליה, והכל בחסות החלטת ועדת השרים להקים שם יישוב. ואולם, גם אם ועדת השרים לא התכוונה לכך – זאת היתה התוצאה"

מקרי רצח בין פלסטינים על רקע סחר בקרקעות היו מוכרים בגדה, ואף באזור בו נהרג אל-אקרע. אך ההשלכות החמורות של המסחר הפרטי והפרוץ שקעו בתודעתם של בעלי הסמכות המשפטית רק לאחר האלימות וההרג באדמתו של איברהים אל אקרע בבידיא.

נדמה כי התקרית שבה נורה אל-אקרע חשפה בפני אלבק התנהלות בעייתית מצד גורמים פוליטיים ומסחריים, ובה עת זימנה לה אפשרות להסדיר את פעולתה הקלוקלת של מערכת קבלת ההחלטות, ולכנס מחדש את מפעל ההתנחלות תחת פיקוחה הצמוד.

עם זאת, קשה להתנער מהרושם כי מדובר פחות במאבק בין כוחות מנוגדים, ויותר במשחק תפקידים בין זרועות השלטון השונות ובין שיטות ההתנחלות השונות, מאבק שבסך הכל חרג קצת מתחום הנסבל. שיטות הפעולה של סוחרי הקרקעות, כמו גם מעורבותם של גורמים פוליטיים, הוכתמו בחשדות כבדים הרבה קודם לתקרית הדמים בבידיא. האם דווקא אשת המקצוע המיומנת והבקיאה ביותר בענייני ההתנחלויות, פליאה אלבק, שראתה בהכשרת ההתנחלויות ייעוד מקצועי ואידיאולוגי, דווקא היא – לא הכירה את הכשלים המובנים בשיטה?

עשרות-אלפי דונמים בגדה, אם לא יותר, הועברו ונמכרו לישראלים בשיטות רמייה שונות. ההונאות הקיפו אלפי לקוחות, בשווי עסקאות נומינלי של מיליוני דולרים. ב-1985 דיווח העיתון "מעריב" כי חקירות המשטרה העלו שיטות של זיוף וחתימה תחת איום בנשק. בנוסף, התגלו מקרי סחיטה על ידי יוצאי כוחות הביטחון הישראליים. אלו יצרו מצג-שווא של חקירה ביטחונית של בעל הקרקע, שבסופה נדרש בעל הקרקע לחתום על מסמך בעברית, שהתברר רק בדיעבד כשטר העברת בעלות.

ולמרות כל זה, התוכנית להקמת אלקנה ד' לא נזנחה עדיין. ב-1990 התקבלה החלטת קבינט שהחליפה את החלטת ועדת ההתיישבות משנת 83'. לפי ההחלטה החדשה, אלקנה ד' תוקם על "אדמת מדינה וקרקע פרטית שיוקצו להקמת הישוב בכפוף לחוות דעתה של מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה". עוד נאמר בהחלטה כי שמו של הישוב שונה ל"גבריאל".

בשנת 1994, הורשעו סגן שר החקלאות מיכאל דקל ועוזרו אבי צור במרמה והפרת אמונים, על שום ש"דאגו להשיג לליכוד תרומות מסוחרי קרקעות […] שבתמורה ניסו לסייע להם לקדם עסקות לא חוקיות בשטחים הכבושים".

מהצד הפלסטיני, מכתבה של אלבק אל שר המשפטים מנציח את סיפור ההתנגדות הכואב של תושבי בידיא לגזל אדמותיהם על ידי ישראל, וכן את קורבנם שזעזע – ואולי היה צריך לזעזע יותר – את מערכת החוק הישראלית ואת הציבור הישראלי. בדיעבד, המכתב וההתנגדות סייעו לבלום את הסחר הפרטי הפרוע בקרקעות הגדה. סיפור התנגדותו של איברהים אל-אקרע מנחה את מאבקם של תושבי הכפר על אדמותיהם עד היום.

ביוני 2014 פורסם באתר ״שיחה מקומית״ מאמרו של עאיד מוראר, אז מנהיג המאבק העממי בכפר בודרוס, ומייסד הוועדות העממיות נגד הגדר.

"חשבנו שדמו של אותו איכר יקר היה מחיר גבוה, שיספיק לשמירה על אדמתו לדורות. עד שבאו שוב הדחפורים באותו החודש, בדיוק 31 שנים לאחר מכן. הדחפורים באו כדי להשלים את שרשרת ההתנחלויות. הם לא מסתפקים בגדר ההפרדה הגזענית שהפקיעה מאות דונמים מאדמות הכפר בידיא.

לא די להם גם בכביש ההתנחלות הגדול הקרוי חוצה שומרון הקוטע את האזור, שגרם להפקעה והרס של מאות דונמים נוספים ולעקירת אלפי עצי זית.״

מהצד הישראלי, מספר המכתב של אלבק את סיפורה של ההרפתקה המדינית-מסחרית שהיא מפעל ההתנחלויות. קריצות עין, טענות כוזבות, זיופים וגזל – כל אלה הם מאפיינים שמלווים את המפעל הזה לאורך כל שנותיו. כבר בשנים הראשונות מארג שלם של רשויות שלטוניות יצר מציאות כאוטית בשטח – ופרשת אלקנה ד' מדגימה זאת היטב; מאז, ולאורך כל השנים – מערכת בירוקרטית של מתן אישורים וקבלת החלטות משמשת חותמת גומי לגחמות של קבלנים ושל אישים פוליטיים, ומאפשרת מיסוד ונרמול של גזל קרקעות שיטתי בשטחים, במראית-עין של חוקיות ושל סדר.

 ***

 "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תודה לצוותי ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר – יד יערי בגבעת חביבה, וארכיון יד טבנקין. פרקי הסדרה נשענים על מחקר ממושך שקיימנו בעזרתם. תודה גם לאנה ולרון מהצנזורה הצבאית.

תודה מיוחדת לפבריציו בנסי מארכיון הצלב האדום בג'נבה. המחקר בארכיון הצלב האדום התבצע בסיוע הארגון השוויצרי SwissPeace. תודה מיוחדת לאסתר קפלוני, לקרן מישלס ולניקולה דידאי.

הפודקאסט "אמצעים וכוונות" מבית מכון עקבות מופק בשיתוף קרן קונראד אדנאואר בישראל. אתם מוזמנים לעיין במסמכים ששימשו להפקת פרק זה באתר האינטרנט של מכון עקבות:akevot.org.il , כמו גם במאות מסמכים מרתקים נוספים.

אם מה שאנחנו עושים נראה לכם חשוב ומועיל – נודה לכם אם תשקלו לתרום לנו.

נשמח לקבל הערות והצעות בכתובת contact@akevot.org.il. תודה על ההאזנה.

Close

חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בעניין רכישת מקרקעין בשטחים על ידי ישראלים,
19 באוגוסט 1979

פרוטוקול ישיבת ועדת השרים להתיישבות,
25 באפריל 1982

דיווחי עיתונות על רכישת קרקעות ובנייה הפרטית בגדה המערבית,
אוקטובר 1982-מאי 1983

דיווחי עיתונות על התקרית בבידיא,
3 במאי 1983

מכתב פליאה אלבק אל שר המשפטים,
15 במאי 1983

סקירת פליאה אלבק בעקבות החלטות ועדת השרים להתיישבות,
23 בספטמבר 1983

החלטת קבינט על הקמת אלקנה ד' על אדמות מדינה,
1 במאי 1990