כ-130 התנחלויות הוקמו בגדה המערבית מאז שנכבשה ב-1967, לצורך הקמתן נדרשו לא פעם מגוון דרכים יצירתיות שאפשרו להשתלט על האדמות. אחת השיטות הנפוצות להקמת התנחלויות היתה שימוש באצטלה ביטחונית: שטחי אימונים, שטחי אש, תפיסה לצרכים צבאיים – מאחורי כל אלה הסתתרה לא פעם מטרה אחרת, צבאית פחות ומדינית יותר. דוגמה בולטת היא המקרה של ההתנחלות כוכב השחר, שבאתר האינטרנט שלה נכתב בלקוניות לגבי הקמתה: "בשנת 1975 נבנה במקום בסיס צבאי של הנח"ל. הבסיס התקיים עד שבשנת 1980 הגיע לאזור גרעין של כעשרה זוגות צעירים ובנה את כוכב השחר". איך הפכו אדמות פלסטיניות לבסיס צבאי, שהפך להתנחלות אזרחית?
סיפורה של ההתנחלות כוכב השחר מתחיל בסגירה של שטח – מעובד בחלקו – באזור הכפרים הפלסטיניים דיר ג'ריר, כפר מאלכ, א-טייבה ורמון, לצורך אימונים צבאיים. "ניתן בזה אישור לסגור לצורכי אימונים שטח של 1,000 דונמים ליד כוכב השחר", כתב בדצמבר 1974 אלוף רפאל ורדי, מתאם הפעולות בשטחים, במכתב שנשלח למפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון, למינהל מקרקעי ישראל ולסוכנות היהודית. "באיתור השטח שייסגר יש לכלול ככל הניתן, אדמות מדינה או אדמות נפקדים", הוסיף ורדי, וציין כי לבעלי הקרקעות בשטח שייסגר – פלסטינים תושבי האיזור – תורשה כניסה לצורך איסוף יבולם. עוד בחר האלוף לציין את המובן מאליו, והדגיש כי "בשטח יקוימו אימונים".
האות להתחלת עבודה ניתן, ושרשרת המשתתפים במהלך נכנסה לפעולה. ימים אחדים לאחר מכן, בראשית פברואר 1975, שלח יחיאל אדמוני, מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, למפקד מפקדת יהודה ושומרון מפה ועליה סימון השטח ש"אנו מציעים סגירתו לצורך ריכוז וחלופי קרקע". השטח, בן 1,000 דונם, כפי שהורה מתאם הפעולות בשטחים, כלל 400 דונם של שטח טרשי ו-600 דונם של אדמות מעובדות – על ידי תושבים פלסטינים מקומיים. "נודה לך באם תורה על ביצוע הסגירה", חתם אדמוני את מכתבו אל המפקד הצבאי. הסגירה בוצעה, ועד מהרה הוקם בשטח מאחז צבאי בשם כוכב השחר א'.
תיעוד זמין נוסף מוכיח כי מאחורי סגירת השטח לצורכי אימונים והקמתו של המאחז הצבאי עמדה למעשה מטרה אזרחית-התיישבותית. הדברים עולים בין היתר מפרוטוקול שיחה שהתקיימה בין שמעון פרס, שר הביטחון באותה עת, לחנן פורת, ממקימי תנועת ההתנחלות גוש אמונים. באוקטובר 1974, כחודשיים לפני סגירת השטח לצרכים צבאיים, הבהיר פרס לפורת בעת פגישה בין השניים כי הוא תומך בהישארות ישראל בשטחים הכבושים. "אני נגד ויתור על יהודה ושומרון עם [גוש] אמונים או בלעדיו", אמר פרס. "[אני] לא צריך אישור של מישהו [כדי ש]אשמור שיהודה ושומרון לא תיפול ביד זרים". פרס מסר לפורת כי הוא מאשר להקים התנחלויות במעלה אדומים, בבעל חצור, בתקוע ובכוכב השחר. באוגוסט 1975 פנה אדמוני לשר ישראל גלילי, שכיהן באותה עת כיו"ר הוועדה להתיישבות, בנוגע לאפשרויות ההתנחלות באזור, ומסר לו כי המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית מעדיפה "הקמת 2-1 יישובים כפריים קואופרטיביים משולבים" בכוכב השחר.
במסמך נוסף מאוגוסט 1975 שכותרתו "מערך גוש יישובים מתוכנן באזור כוכב השחר", שהוכן ככל הנראה על ידי החטיבה להתיישבות, מתארים מחברי המסמך את האזור כולו, מאפייניו, אפשרויות התעסוקה והקמת היישובים בו, החיבור לתשתיות ועוד. "אזור זה בעייתי מבחינת קרקעות זמינות", נכתב במסמך. "הקרקעות הטובות לחקלאות הינן בדרך כלל בבעלות ערבים פרטיים או אדמות נפקדים". המסמך מתייחס לשטח שכבר נתפס באזור, "1,000 דונם אשר יועדו לכוכב השחר א'", ומוסיף כי הכוונה עתה היא להקים באזור מאחז נוסף. לגבי זהות המתנחלים העתידים להתיישב באזור, נטען כי "עדיין אין תמונה לגבי האוכלוסייה העתידה לחיות באזור". ניכר שהסיכומים בין שר הביטחון פרס לחנן פורת לא היו ידועים לכל המשתתפים בשלב זה.
מאוחר יותר, במכתב מיולי 1980, הבהיר ישעיהו נון, מנהל אזור ירושלים בחטיבה להתיישבות של הסתדרות הציונית, כי "אנו בונים את כוכב השחר במטרה לאזרחו בגרעין של גוש אמונים כיישוב קהילתי". כך הושלם המהלך, ומה שהחל כתפיסה נקודתית של שטח לצורך הקמת שטחי אימונים, הפך להתיישבות קבע אזרחית בכוכב בשחר. מקרה אחד, מתוך מקרים רבים ומתועדים, של נישול וגזל באצטלה ביטחונית.
