ההתנחלות בגוש עציון החלה סמוך לאחר מלחמת ששת הימים. בכך הגיעה לקצה הפסקה בת 19 שנים, בין 1948 ל-1967, בהן לא היו באזור זה יישובים יהודיים. עד המלחמה ב-1948 היתה באזור התיישבות יהודית, ותוכנית החלוקה קבעה כי גוש עציון יהיה חלק מהמדינה הערבית המתוכננת. כיום כולל גוש עציון 12 התנחלויות. כמו התנחלויות רבות אחרות, גם הקמתן של אלה בגוש עציון נעשתה באמתלה ביטחונית. 

עם התחלת הפעילות להקמת התנחלויות בגוש עציון, בספטמבר 1967, כתב אל"מ שלמה גזית, יו"ר ועדת התיאום המדיני-ביטחוני בשטחים, לרמטכ"ל יצחק רבין שההתנחלות תוצג כהיאחזות נח"ל צבאית לצורך "כיסוי", כדבריו. בפועל, להיאחזות לא היה שום אספקט צבאי והיא נועדה לצרכים אזרחיים בלבד. הצורך באותה כסות צבאית שאליה התייחס גזית נבעה מסיבות משפטיות.

היועץ המשפטי של משרד החוץ באותה עת, תיאודור מירון, חיבר בספטמבר 1967 חוות דעת שבה פירט את הקשיים המשפטיים הכרוכים בהתנחלות בשטחים שזה עתה נכבשו. מירון ציין בחוות הדעת שלאור סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית ("המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית שלה לשטח שכבוש על ידה"), חל "איסור קטגורי" על יישוב אזרחים ישראלים בשטחים הכבושים. "חוששני שקיימת בעולם רגישות גדולה מאוד לגבי כל השאלה של התיישבות יהודית באזורים המוחזקים", קבע היועץ המשפטי. עם זאת, היועץ העניק לממשלה פתח צר למימוש ההתנחלות בשטחים וקבע כי "אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים, נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על ידי גופים צבאיים […] התיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותשא מבחינה חיצונית , אופי זמני […]".

כפי שצפה היועץ המשפטי מירון, השמועות על הקמת התנחלויות יהודיות בשטחים הכבושים עוררו הדים בתקשורת בארץ ובעולם, והדבר חייב את משרד החוץ הישראלי להנחות את נציגויות ישראל בעולם כיצד להגיב לפרסומים שליליים על ישראל. סדרה של מברקים בין משרד החוץ לבין נציגויות של ישראל חושפת את הקושי המדיני של ישראל להתמודד עם רגישות הסוגיה: מהמסמכים עולה כי הנציגים הדיפלומטים הישראלים לא בהכרח היו מודעים למדיניות הישראלית של הקמת התנחלויות בשטחים הכבושים, וגם כאשר ידעו על כך התקשו לספק הסברים מניחי דעת שירגיעו את דעת הקהל בחו"ל. במקביל, התגובות הביקורתיות בעולם הביאו את משרד החוץ ליזום פניות אל הנציגויות בעולם ולהעביר אליהם את המסר – השקרי – כי ההתנחלויות בגוש עציון היו מאחזים צבאיים. "סוכם בממשלה הקמת היאחזויות צבאיות התיישבותיות בגוש עציון", מסר משרד החוץ לקונוסוליה הישראלית בניו יורק. במברק אחר הדגיש המשרד כי "ההיאחזויות והגוף המבצע אותן הם צבאיים" וכי "הקמת ההיאחזויות נובעת משיקולים ביטחוניים".

 במציאות, כאמור, ההתנחלות נשאה אופי אזרחי לחלוטין. אל"מ גזית כתב זאת בגלוי לרבין וציין כי לצה"ל "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים […] למימוש 'כיסוי' זה". משרד החוץ, שביקש לסיים את הפרשה ולמנוע את המשך הביקורת על ישראל בנושא ההתנחלויות הודיע לשגרירות: "נדאג לכך שלא יהיו פרסומים נוספים בעניין היאחזויות אחרות לשבועות רבים". המשרד הוסיף שראש הממשלה לוי אשכול ביטל את נסיעתו המתוכננת לגוש עציון, "כדי לא לתת פתחון פה לפרסום נוסף".

טכניקות מסוג זה, ודומות להן, שימשו בשנים שלאחר מכן את ממשלת ישראל ושליחים מטעמה להקמת התנחלויות אזרחיות נוספות בשטחים הכבושים. ההתנחלות בגוש עציון – כפר עציון היה היישוב הראשון שהוקם בגוש – פתחה את הדלת למפעל ההתנחלויות בגדה המערבית.

Close

מכתבו של אל"מ שלמה גזית אל לשכת הרמטכ"ל
27 בספטמבר 1967

חוות הדעת של תיאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ, בשאלת ההתיישבות בשטחים הכבושים
14 בספטמבר 1967

מברק הקונסוליה בניו יורק אל משרד החוץ בירושלים
26 בספטמבר 1967

חליפת מברקים בין משרד החוץ בישראל ונציגות בניו יורק
25-24 בספטמבר 1967

מברק משרד החוץ בישראל לנציגות בקנברה (אוסטרליה)
27 בספטמבר 1967

מברק משרד החוץ בירושלים אל הנציגויות הישראליות בוושינגטון ובניו יורק ובו תגובת ראש הממשלה
26 בספטמבר 1967