מעט מאוד תיעוד ארכיוני פתוח לעיון בנוגע לאירועים הדמים שהתרחשו ברצועת עזה מיד לאחר כיבושה ב-1956. בהיעדר תיעוד אמין וזמין, האירועים האלה סופרו בסיפור שפירסם הסופר מתי מגד בעיתון "למרחב" ותיאר באריכות את מעלליו של "מר ד.", מושל צבאי שבדה מדמיונו, וברומן גרפי עב כרס של הסופר והמאייר ג'ו סאקו שפורסם באנגלית ב-2010. מה בכל זאת ידוע על אירועי הדמים האלה? ומה עומד מאחורי הסתרת התיעוד בארכיונים בישראל עד היום?
במחצית דצמבר 1956, זמן קצר לאחר כיבוש רצועת עזה ומיד עם החלתו של הממשל הצבאי שם, פרסם הסופר מתי מגד בעיתון "למרחב" סיפור קצר – בשני חלקים – שכותרתו "סופו המר של ד". מגד תיאר את מעלליו של המושל הצבאי ד', שפיקד על אחת הערים ברצועה, ואת מעשי האלימות, האונס והטבח שפשו בעיר הכבושה בחסות הצבא הישראלי. הסיפור חולל סערה זוטא והתגובות אליו לא איחרו לבוא. בהמשך אמר מגד שהסיפור הוא פיקציה, אך הוסיף כי התופעות שתיאר הן סכנות הרובצות לפתחו של עם כובש. לאחר הפרסום נשכח הסיפור במידת מה, ובמשך עשרות שנים הוא כמעט שלא הוזכר בכתיבה הענפה על המלחמה.
מגד מתייחס בסיפור למעשי טבח שבוצעו לאחר הכיבוש על ידי הצבא הישראלי. ניכר שהגיעו לאוזניו שמועות – ואולי יותר מכך – על שני מעשי הרג המוניים שהתרחשו בחאן יונס וברפיח, ב-3 בנובמבר וב-12 בדצמבר 1956. בעוד שרובו המוחלט של הציבור בישראל לא שמע מעודו על פרשות אלו, בעזה מציינים אותם עד היום מדי שנה בימי זיכרון. לגבי מספר ההרוגים בשני האירועים האלה יש אי בהירות גדולה: על פי הנרטיב הפלסטיני המקובל, בטבח בחאן יונס נרצחו כ–275 פלסטינים, ועוד כ–111 בני אדם נרצחו ברפיח כמה ימים לאחר מכן. עיון במעט החומרים הארכיוניים שזמינים בנושא זה מעידים שככל הנראה האומדן הזה אינו נכון, אך העובדה שאזרחים נרצחו אינה מוטלת בספק.
שני מעשי הטבח האמורים לא זכו להתייחסות במחקר, אבל הם שימשו בסיס לרומן גרפי עב כרס שאייר וכתב האמן ג'ו סאקו (Sacco), בשם Footnotes in Gaza. לצורך העבודה על הספר סאקו אסף עדויות של תושבי הרצועה על שני האירועים, וכן תיעוד היסטורי מארכיונים שונים. מעניין לציין שהיבטים מסוימים שמוזכרים בהרחבה בסיפורו של מגד, דוגמת הברוטליות של ימיו הראשונים של הממשל (לצד מעשי הטבח), מוצגים בהרחבה גם ברומן הגרפי של סאקו.
מכון עקבות פעל בשנים האחרונות כדי לאסוף תיעוד נוסף על האירועים האלימים שהתרחשו ברצועת עזה בימים שלאחר כיבושה בכמה ארכיונים בארץ ובעולם. לצד המאמצים לאתר חומר רלוונטי, המכון עדיין מנהל דיון ארוך מול ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון בנוגע לחשיפת תיקים המכילים חומר על הפרשיות האמורות. תיקים אלה עדיין סגורים לעיון גם היום.
אחת הסיבות להותרתם של תיקים העוסקים בנושאים אלה סגורים לעיון נעוצה במסמך מדיניות פנימי שהוכן ב–1988 בארכיון צה"ל — "מסמך הצירים". המסמך הנחה את מדיניות החשיפה בארכיון צה"ל ובארכיון המדינה, ופירט "צירים בעלי רגישות ביטחונית, מדינית ואישית". המסמך עבר כמה גלגולים לאורך השנים, אבל רוחו עדיין שלטת, ועיון בו מלמד על הקשיים שהמדינה מערימה לפני אלה המעוניינים לרדת לשורש האמת על אירועי הדמים שהתרחשו לאחר כיבוש רצועת עזה, לצד אירועים אחרים בהיסטוריה של הסכסוך.
סעיף 3 של המסמך, לדוגמה, דן ב"חומר שעשוי לפגוע בתדמית צה"ל כצבא כובש נטול אושיות מוסריים", וכולל איסור על חשיפת חומר הנוגע ל"התנהגות אלימה נגד אוכלוסייה ערבית ומעשי אכזריות (הרג, רצח שלא בהתאם לתנאי קרב, אונס, שוד, ביזה)". סעיף 4 במסמך הצירים קובע כי אין לפרסם "חומר הקשור לסכסוך היהודי־ערבי שעשוי לפגוע בביטחון המדינה גם כיום", ומפרט בין היתר מקרים של "התנהגות אלימה נגד שבויים בניגוד לאמנת ז'נבה (הריגה)". כשאלה הקריטריונים שמונעים חשיפה של תיעוד צבאי ומדיני, לא פלא שיש קושי רב לעמוד על מהלך אירועים היסטוריים.
המאמר המלא מאת חוקר מכון עקבות, אדם רז, פורסם ב"הארץ" ב-5 בנובמבר 2021. לקריאת המאמר.
*** ביום שלישי הקרוב נקיים שיחה עם אדם על המאמר. השיחה תתקיים במשרדנו בחיפה וגם בזום. יום ג' הקרוב, 9 בנובמבר, 18:00. להרשמה (להשתתפות פיזית או בזום): akvt.in/9Nov
מכון עקבות מודה לג'ו סאקו על הסכמתו לאפשר שימוש בעמודים מתוך הספר, שפורסמו לראשונה ב-
.Footnotes in Gaza ©2010, by Joe Sacco
