"כל ההומניזם נגמר פה. מול החלון שלי": הדיונים בקיבוץ נחשון בעקבות הגירוש וההרס של כפרי אזור לטרון במלחמת ששת הימים

שלושה כפרים פלסטיניים ששכנו באזור לטרון רוקנו מתושביהם לאחר שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. תושבי עמואס, בית נובא ויאלו – כ-8,000 בסך הכל – גורשו לאחר הכיבוש לכיוון רמאללה, ובימיה האחרונים של המלחמה הובאו למקום דחפורים ששיטחו את בתי הכפר והחריבו אותם. הכפר דיר איוב, ששכן בסמיכות, רוקן מתושביו עוד ב-1948. ב-1971 הוקם על שטח בית נובא המושב השיתופי מבוא חורון, וחמש שנים לאחר מכן הוקם על אדמות עמואס ויאלו פארק קנדה, בהובלת הקרן הקיימת לישראל ובסיוע כספי של הקהילה היהודית בקנדה. לאורך השנים התעוררו מחלוקות בשאלה מדוע נהרסו הכפרים ומי נתן את הפקודה לכך. ואולם, דומה שאין מחלוקת על כך שתושבי שלושת הכפרים גורשו מבתיהם בכוח.

ביום השני של המלחמה הורה מפקד חטיבה מרחבית 4, משה יוטבת, לכבוש את מובלעת לטרון. בתוך כשעתיים נכבש מבנה משטרת לטרון ושעות אחדות לאחר מכן כבר היה עמק איילון כולו בידי צה"ל. התנגדות של ממש לא היתה. לאחר כיבוש הכפרים התושבים נדרשו לצאת מהבתים ולהתרכז בשטח הפתוח של הכפר. בשעה 9:00 בבוקר ניתנה לתושבים הוראה לצאת לכיוון רמאללה. בדף הקרבי (מסמך המופץ לחיילים על ידי מפקד היחידה ובו הסבר על הפעילות הקרבית, המלווה בדרך כלל בדברי פאתוס וליבוי של רוח הלחימה) של פיקוד מרכז שחולק לחיילים ב-7 ביוני 1967 נכתב על:

"בתים שנעזבו לפתע. שלמים. על שיחי הגרניום בעציצים, על מוטות ענפי הגפנים המטפסות על המרפסות. ריח עשן ה'טבונים' עומד עדיין באוויר. ישישים שכבר אין להם מה להפסיד משרכים את דרכם באיטיות",

מוכרים יותר דבריו של הסופר עמוס קינן, שהשתתף כחייל במערכה הקצרה באזור. ב-10 ביוני העביר קינן לח"כ אורי אבנרי דיווח על שהתרחש:

"בצהריים הגיע דחפור ראשון. הוא הרס בתים, על החפצים והרכוש שהיה בהם. אז הופיע קבוצה של פליטים שחשבו בטעות כי הם יכולים לחזור. הם צעדו כבר ארבעה ימים בדרכים, זקנים, אימהות עם תינוקות, ילדים צמאים למים. הם אמרו שמכל מקום מגרשים אותם, אין להם אוכל ומים".

"אנחנו סובלים מרגשות מעורבים"

קיבוץ נחשון, שהוקם ב-1950 על ידי חברי הקיבוץ הארצי ותנועת השומר הצעיר, במרחק נגיעה ממנזר לטרון, היה הקרוב ביותר למוקדי הקרב הקצר שהתנהל באזור. חבר הקיבוץ דן מאיר סיפר לימים במסגרת ראיון לחברת הקיבוץ נעמה הרלב ש"הם [תושבי הכפרים] לא ברחו, הם גורשו". בעדות השמורה בארכיון הקיבוץ מתאר מאיר את שיירת הפליטים: "ראינו אותם יוצאים בשיירות שלמות… של בגדים, גמלים, חמורים… אמרו להם שמפוצצים את הכפר". גם חבר הקיבוץ זאב (זאבן) בלוך סיפר בזיכרונותיו על החום הכבד ששרר ועל שיירת הפליטים לרמאללה:

"אנשים מנסים לשאת איתם את מעט רכושם, ילדים בוכים, מבוגרים וזקנים משתרכים לאיטם בצדי הכביש… מראות אלה הזכירו לי ולרבים מקרב חיילי המילואים דאז ימים אחרים ולא רחוקים, שבהם נראו בדיוק כך משפחות יהודים, משתרכות באירופה הכבושה. היה קשה להימנע מההשוואה וליבנו נחמץ למראות האלו".

הדברים שסיפרו קינן, מאיר ובלוך  עולים בקנה אחד עם הדילמות שנחשפו בדיונים שהתקיימו בקיבוץ מיד לאחר המלחמה. שני עמודים בגיליון מספר 60 של "על הרכס", ביטאון הקיבוץ, מ-7 ביולי 1967, חודש לאחר המלחמה, הודבקו זה לזה על מנת למנוע את הקריאה בהם. לאחר ששכפלו בקיבוץ את העלון לקראת הפצתו לחברים, הוחלט שלא יהיה נבון לתת דרור ללבטים שהתגלו בשיחות שהתקיימו בקיבוץ בנוגע לאדמות הכפרים הפלסטיניים השכנים שרוקנו מתושביהם ונהרסו כליל רק ימים אחדים קודם לכן. תושייתה של מי שהיתה אז מנהלת ארכיון הקיבוץ הביאה לכך שעותק אחד שרד את הצנזורה. על פתק שצורף לגיליון ששרד נכתב: "הוחלט לא להוציא את לבטינו מעל גבי העלון ולכן הדפים הודבקו".

"אנחנו סובלים בזמן האחרון מרגשות מעורבים", כתבו חברי מערכת ביטאון "על הרכס", "וכמעט שכחנו את עמואס, העומדת בהריסותיה מעבר לכתליו, ואת תושביו שגלו וירדו מנכסיהם". חברי הקיבוץ החליטו שלא לקחת חלק בצורה קולקטיבית בביזת הרכוש הנטוש ובאיסוף השלל מהכפרים העזובים, ואף הוסיפו כי "ייעשו ניסיונות לאתר את הבעלים ולהחזיר להם את הרכוש". בכך נהגו חברי הקיבוץ אחרת מבני יישובים אחרים שבזזו מכל הבא ליד במלחמת ששת הימים (כפי שעשו גם ב-48'). כלים חקלאיים שנותרו בשטח נאספו על ידי הקיבוץ מתוך מטרה להשיבם לתושבי הכפרים כשיחזרו. הם, כידוע, כבר לא חזרו.

ויכוח ער התנהל בין חברי נחשון בנוגע לעיבוד אדמות הכפרים וביחס לאפשרות צירופן לאדמות המשק בעתיד – במיוחד אדמות הכפר הקרוב עמואס. בפרט עסק הדיון בשאלת קציר התבואה העזובה שהגיעה לבשלות. בדיון הראשון שהתקיים בנושא הוחלט "שאין מעבדים את האדמות – ונלחם שאחרים לא יעלו עליהם ויעבדום", אך בדיון נוסף נמצאו אלו שערערו על כך ואחד הדוברים שאל בכנות: "מה ייצא לנו מזה שנישאר ישרים?" היה חשש שהאדמות העזובות יילקחו על ידי משקים אחרים ויסופחו לשטחיהם.

קריאת דבריהם של חברי הקיבוץ מרתקת ומלמדת על הדילמות שבפניהן עמדו משקים רבים לאחר המלחמה ב-1948 ועתה עלו מחדש, בגרסה מעודכנת: חבר אחד תהה: "האם על ידי קציר החיטה ועלייה על האדמות אנחנו לא מסייעים לקבוע עובדות לגבי נישול הפליטים מהן?" חבר נוסף היה החלטי יותר וקבע: "לא זרענו – לא נקצור!". ההיבט הפוליטי שבגיוס הקיבוצים למטרות נישול הכפרים הפלסטיניים לא נסתר מעיני החברים, כפי שהבהיר אחד הדוברים, שקבע שמדובר "ב'קציר פוליטי', שנועד לקבוע עובדות".

לבד מהשיקולים המוסריים, נשקלו גם שיקולים ציבוריים. באחד הדיונים נטען ש"אם תפורסם ב'העולם הזה' תמונה של קומביין מנחשון חורש באדמות עמואס – ההכחשות וההסברים שלנו לא יעזרו הרבה". בסופן של השיחות החליטו חברי נחשון שלא לעבד את אדמות ולא לקצור את החיטה. נוסף על כך, הוקמה בקיבוץ ועדה שנועדה למחות בקול על הרס הכפרים.

מאיר, שהיה מהביקורתיים ביותר על הרס הכפרים, קבע ב-1968 שהריסתם היתה "אקט פוליטי ולא ביטחוני". לימים הבהירה זוגתו, סופרת הילדים מירה מאיר, בעדות שנמצאת בארכיון נחשון, ש"לאורך כל המלחמה דיברו בכל מקום על כמה צה"ל צבא מוסרי ועל איך שנתנו מים לחיילים המצרים… ואף אחד לא דיבר על הכיבוש ועל הכפרים ועל לטרון. אותי זה שבר… שכל ההומניזם נגמר פה. מול החלון שלי. כי ראינו וידענו. היתה לי הרגשה שאנחנו הומניים וטובים. עד שזה מגיע לכפרים… לגירוש".

תושבי עמואס, בית נובא ויאלו נאבקים עד היום כדי לחזור לכפריהם ולשקם אותם.