בשנים הראשונות לאחר קום המדינה ביצעה ישראל שורה של מעשי גירוש והריסת כפרים פלסטיניים. כך למשל בח'רבת ג'למה שבמשולש, ש-70 תושביה גורשו ממקומם, שדותיהם נלקחו ובתיהם נהרסו – כל זאת כדי לאפשר את עלייתו לקרקע של קיבוץ להבות חביבה. משפחת נדאף, שבבעלותה היו כמה מאות דונמים של אדמה, ניהלה מאבק נגד הגירוש ואף עתרה לבית המשפט העליון, אך אפילו קביעתו של בית המשפט כי "הרחקת המבקשים מאדמותיהם נעשתה ללא כל יסוד חוקי וללא כל הצדקה" לא עזרה לבני המשפחה לקבל בחזרה את אדמותיהם.

סוגיית גירושם ויציאתם מהארץ של מאות אלפי פלסטינים בזמן המלחמה ב-1948 נדונה באריכות בספרות ובמחקר. ואולם שורה של פעולות גירוש שביצעה ישראל בשנים הראשונות שלאחר המלחמה זכו לפחות תשומת לב. בדיונים על מעשי גירוש לאחר הקמת המדינה בולטת במיוחד פרשת גירוש תושביה של העיר הדרומית מגד'ל ב-1950-1949. ואולם ממש באותה עת, הוחרבו גם מספר כפרים באזור המשולש וגירוש תושבים התרחש במקומות נוספים.

המסמכים המובאים כאן מציגים בקיצור נמרץ את הפרשה המושכחת של ח'רבת ג'למה, ששכנה מזרחית לחדרה בסמוך לכפר ג'ת. לאחר סיפוח המשולש לישראל בהתאם להסכמי רודוס מאפריל 1949, במרץ 1950 פונו כ-70 תושבי הח'רבה במסגרת פעולה יזומה לפינוי תושביהן של ח'רבות קטנות ברחבי המשולש והעברתם לכפרים שכנים. כפי שמעיד מכתב של היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה מ-17 בדצמבר 1953, פינוי התושבים נעשה, "ללא ביטוי חוקי"; הווה אומר, ללא כל סמכות.

פינוי ח'רבת ג'למה נועד בכדי לאפשר לקיבוץ להבות חביבה של תנועת הקיבוץ הארצי לעלות לקרקע. באוקטובר 1949, ארבעה חודשים לפני גירוש התושבים מאדמותיהם, כתב רענן וייץ מהמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית ליוסף וייץ מקק"ל בחגיגיות: "הננו מודיעים לכם בזה על הסכמתנו להעלות את קיבוץ להבות חביבה, לח'רבת ג'למה".

לאחר הפינוי פוזרו תושבי ג'למה בין הכפרים השונים במשולש, רובם התרכזו בכפר ג'ת השכן. התושבים פנו מספר פעמים למושל הצבאי ולמשטרה בבקשה כי יאפשרו להם לחזור לכפרם. בראשית 1952, לאחר שבקשותיהם לא נענו, פנתה אחת המשפחות המפונות – משפחת נדאף שבבעלותה היו מאות דונם של אדמה – לבית המשפט העליון. רק אז נזכרה המדינה להציע לתושבים פיצוי: אדמות נפקדים במקום אחר באזור. כמו במקרים רבים נוספים שבהם הציעה המדינה לפצות פלסטינים שאדמותיהם נגזלו באמצעות מתן אדמות נפקדים חלופיות, משפחת נדאף סירבה להצעת הפיצוי. ביוני 1952 פסק בית המשפט לטובת העותרים וחייב את מוסדות המדינה "לאחוז בכל האמצעים המצויים בידם כדי להחזיר את המצב לקדמותו". בית המשפט קבע מפורשות ש"הרחקת המבקשים מאדמותיהם נעשתה ללא כל יסוד חוקי וללא כל הצדקה".

ספק גדול אם למוסדות המדינה היו רצון או כוונה להחזיר את המצב לקדמותו, שכן שנה קודם לכן, ב-1951, הועבר קיבוץ להבות חביבה ממקומו המקורי ועלה על אדמות ח'רבת ג'למה. פסק הדין לא מומש, ובחלוף כשנה, באוגוסט 1953 פוצצו חברי הקיבוץ את בתי האבן העתיקים של הכפר והשחיתו חלק מהגידולים החקלאיים שנותרו. מוחמד נדאף כתב לנשיא בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "תלונותינו בפני השלטונות נשארו ללא מענה. הנמצאים אנחנו במדינה או בכנופייה? מוטב כי תהרגו אותנו; מאסנו בחיים תחת רודנותכם. אני כיום כבן 80 ועוד לא ראיתי שרירות כזאת". משפחת נדאף פנתה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתביעה להוצאת צו סילוק-יד נגד הקיבוץ ובדרישה לפיצויים.

חברי הקיבוץ טענו להגנתם שמעשיהם נעשו בשיתוף ובגיבוי של הצבא (זאת גם נטען בספר שחיבר אחד ממקימי הקיבוץ, "קיבוץ עולה מן השואה: סיפור מייסדי להבות-חביבה, הוצאת יד יערי, 2009); ואולם הממשל הצבאי טען שהוראות כאלה לא ניתנו על ידי הצבא. נניח כאן לשאלת המעורבות הצבאית בפעולה, שניכר שממילא לא הטרידה במיוחד את השלטונות; די בהערכתו (שהתבררה כנכונה) של ברוך יקותיאלי, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, ש"אין להניח כי לו גם יתקבל צו סילוק-יד נגד הקיבוץ הוא יבוצע". לפיכך, יקותיאלי הציע לקנות את רכוש המשפחה ולסייע לה להגר מישראל. הצעתו לא יצאה אל הפועל ובשנים שלאחר מכן נמשך המשא ומתן בין המשפחה לבין השלטונות על הסדר פיצויים.

חקיקת חוק רכישת מקרקעין (תשי"ג, 1953) אפשרה לגזל אדמות ח'רבת ג'למה להימשך: החוק קבע שנכס אשר שר האוצר קבע שב-1 באפריל 1952 לא היה בחזקת בעליו, וכי מיום הכרזת המדינה ועד אפריל 1952 נעשה בו שימוש לצורכי התיישבות או ביטחון, יעבור לחזקת רשות הפיתוח ולא יהיה משועבד לבעלים אחרים. חוק זה עיקר את החלטת בית המשפט.

אב המשפחה, מחמוד נדאף, סירב להצעות שהוצעו לו במשך השנים ודרש לשוב לאדמותיו. במאי 1956 הוא פנה לראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר על הקשיים שאליו נקלעה משפחתו לאחר הגירוש. נדאף הלך לעולמו ב-1959. עד היום ניתן להבחין בשרידיה של ח'רבת ג'למה על אדמות קיבוץ להבות חביבה.

Close

מכתב היועץ המשפטי לממשלה,
27 באוגוסט 1953

מכתב היועץ לענייני ערבים,
17 בדצמבר 1953

מכתב מחמוד נדאף אל ראש הממשלה בן גוריון,
28 במאי 1956