ההצעות שנשמעות על רקע המלחמה הנמשכת בעזה, להעביר את תושבי הרצועה למדינות אחרות אינן חדשות. ד"ר עמרי שפר רביב, היסטוריון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדק במחקרו ניסיון דומה שביצעה ממשלת ישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים.
בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים ניסחה הוועדה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים מסמך שנועד להתוות את קווי הפעולה לשליטה בשטחים שנכבשו. הסעיף הראשון – והחשוב ביותר – שהוגדר בטיוטת המסמך: "מדיניות המכוונת ליציאת מספר מירבי של ערבים מתוך השטחים המוחזקים".
מכאן ואילך עסקה ישראל באופן עקבי בשאלה כיצד ניתן לעודד את תושבי השטחים הפלסטינים לעזוב את הגדה המערבית ואת רצועת עזה – וזאת מבלי לעורר ביקורת בין-לאומית נגדה. בניגוד לגדה המערבית, שם עזבו כרבע מהתושבים מיד לאחר המלחמה, את רצועת עזה לא עזב כמעט אף תושב.
בתחילה קיוותה ישראל כי הסכם מדיני יפתור את בעיית הפליטים ויקבע באופן מאורגן את גורלה של רצועצ עזה ותושביה. בחלוף הזמן, כשהובן שהסכם מדיני ופתרון בעיית הפליטים לא נראים באופק – עברה ישראל למדיניות של עידוד הגירה. היתה זו מדיניות שקטה שנועדה לדחוף אנשים לעזוב את רצועת עזה באופן פרטני – בין אם באמצעות מתן תמריצים לעזוב או דחיפתם לחפש אחר חיים טובים יותר באמצעות שמירה מכוונת על רמת חיים נמוכה ברצועה. במקביל עשו נציגים ישראליים מאמצים כדי להגיע להסכמים עם מדינות זרות – בין היתר באמריקה הלטינית – שיהיו מוכנות לקלוט פליטים פלסטינים תמורת תשלום.