בשנים שלאחר סיום המלחמה ב-1949 החלה ישראל לבצע הסדר קרקעות בנגב – מהלך שנועד לקבוע ולרשום בעלויות על קרקעות הנגב, אך בפועל הביא להכרזה על שטחים נרחבים כעל אדמות מדינה. ב-1966 שלחו נציגים של 17 שבטים בדואים עצומה לראש הממשלה לוי אשכול: "אנו ממתינים בסבלנות זה 18 שנים. זכויותינו למיניהן נשללו ונגרם לנו סבל וכאב רב, אין אנו יכולים להמשיך ולסבול ולחכות לפתרון צודק עד אין סוף", כתבו.
ביוני 1966 הגישו נציגיהם של 17 שבטים בדואים עצומה לראש הממשלה לוי אשכול: "הסדר בעיית הקרקעות של הבדואים בנגב" נכתב בכותרת. כ-20 אלף בדואים התגוררו בנגב באותן שנים, בני 18 שבטים. הם היו נתונים לשליטה ולפיקוח צמוד של הממשל הצבאי, ונדרשו להימצא בתוך "אזור הסייג" – שטח בן כמיליון ומאה אלף דונם בצפון הנגב שבו הם רוכזו בשנים שלאחר קום המדינה (ארבעה מתוך 18 השבטים ישבו על אדמות שנכללו בתחום אזור הסייג, ולכן הם לא נדרשו להעתיק את מקום מגוריהם בהוראת הצבא).
העצומה נשלחה בעקבות הליכי הסדר הקרקעות שהחלה המדינה לבצע בנגב בשנים שלאחר סיום המלחמה – לצורך קביעה ורישום של הבעלויות בקרקע. הליכים אלה הביאו בדרך כלל להכרזה על שטחי קרקע נרחבים כעל אדמות מדינה, ופגעו באזרחים הבדואים ובזכותם על האדמות שעליהן חיו. הסדר הקרקעות התבסס על הוכחת בעלות נוקשה, ולאזרחים הבדואים היה קשה עד בלתי אפשרי להוכיח את בעלותם על קרקעותיהם, כפי שדרשו החוק הישראלי ופסיקות בתי המשפט. זאת בניגוד לתקופות שלטונם של הטורקים והבריטים באזור, שהכירו בזכויותיהם של הבדואים על הקרקע.
"ניתן לראות שישנם שני סוגים של בדואים", כתבו מחברי העצומה. "חלק נמצא על אדמתו עד היום, וחלק נהפך לפליטים בתוך המדינה". מול בדואים שהשתייכו לשתי הקטגוריות המוזכרות כמעט ולא נעשו הסדרי קרקעות וזכויות קניין – וזאת מתוך כוונת המדינה להשתלט על קרקעות הנגב.
סדרת חוקים ופסיקות הביאה לכך שבשנת 1966 – שנת משלוח העצומה – כחצי מיליון דונם משטח אזור הסייג כבר היה בבעלות המדינה. נציגי הבדואים המשיכו ודרשו שהממשלה תכיר בבעלותם על הקרקע עליה ישבו מזה שנים ארוכות, תחזיר את הפליטים הבדואים לאדמותיהם (או תפצה אותם ככל שיסכימו לכך במשא ומתן), ותחדול מפעילותה להקמת כפרים (שבהמשך הפכו לערים) לציבור הבדואי ללא הסכמתו. "אנו ממתינים בסבלנות זה 18 שנים", כתבו נציגי השבטים. "זכויותינו נשללו ונגרם לו סבל וכאב רב […] אנו מלאי תקווה שכבוד ראש הממשלה יגלה הבנה לבעיותינו לטובת שני העמים היהודי והערבי".
חודש לאחר מכן התקיימה במשרד ראש הממשלה פגישה בהשתתפות נציגי כל השבטים הבדואים. בנימין גור אריה, קצין מטה בממשל הצבאי כתב לאחר הפגישה בשם ראש אג"מ/ממשל צבאי ש"נראה כי הבדואים אינם תולים תקוות רבות בהסדר מרצון טוב". ואולם, "הרצון הטוב" שאליו התייחס איש הממשל משמעותו היתה נישול של בדואים רבים מאדמות שעליהם ישבו מזה שנים ארוכות.
אי־ההסכמה בין הציבור הבדואי למדינה בנוגע לאופן הסדרת ההתיישבות מחוץ ליישובים המוכרים מוסיף להתקיים עד היום. בעשרות השנים האחרונות המדינה הכירה בבעלות של בדואים מעטים על אדמותיהם.
