הדיון על סיפוח השטחים ותיק כימי הכיבוש, ומלווה – בעוצמות משתנות – את השליטה הישראלית בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, עוד מראשיתה. הופעתה המחודשת של אופציית הסיפוח בשדה האפשרויות הפוליטיות וחזרתה אל השיח הציבורי היא הזדמנות לחזור אל סדרת מכתבים לראש הממשלה שכתב אליהו ששון, שהיה מנהל המחלקה הערבית בסוכנות ולימים איש משרד החוץ, תחת הכותרת "לגורל הגדה המערבית". במסמכים שוטח ששון באופן מסודר ומנומק את הסיבות להתנגדותו הנחרצת לסיפוח הגדה המערבית, כבר בשנתו הראשונה של הכיבוש.
אליהו ששון (1978-1902) מילא שורה של תפקידי מפתח בתחום מדיניות החוץ ויחסי ערבים-יהודים בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה. שנים אחדות לאחר עלייתו מעיראק ב-1920 הוא הצטרף למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ומראשית שנות השלושים ועד 1948 עמד בראש המחלקה הערבית שלה. לאחר קום המדינה ששון ניהל את מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ ובהמשך כיהן כציר ושגריר בטורקיה, איטליה ושוויץ. בשנות השישים כיהן כשר הדואר ובהמשך כשר המשטרה מטעם מפלגת העבודה (המערך). ששון נחשב בר סמכא בכל הקשור למתרחש בעולם הערבי והפלסטיני.
לאחר מלחמת ששת הימים, כשהתרבו הדיונים והמחלוקות על עתיד השטחים שנכבשו, ששון היה בין הקולות הבולטים נגד סיפוח ובעד צירוף הגדה לירדן או כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית. ב-1971 סיפר בפומבי על מכתב ששיגר לראש הממשלה לוי אשכול מיד לאחר סיום המלחמה, ובו טען: "עלינו למהר ולמצוא להם [לפלסטינים], בהסכמתם ותוך שיחות ישירות אתם, פתרון מתאים ורצוי לבעייתם, בגבולות השטחים הכבושים על ידינו, אם בצורת מדינה פלשתינאית עצמאית ואם בצורת יחידה אוטונומית, שתהיה קשורה בהסכמים עם ישראל או עם ירדן, כטוב בעיניהם" ("הזדמנות שהוחמצה", דבר, 10.2.1971). המכתב שאליו התייחס ששון מובא כאן במלואו.
ששון היו בין הראשונים שדיברו בפומבי בעד מדינה פלסטינית וביקר את אלו שהציעו להקים דגמים שונים של יצורי כלאיים מדיניים. בביקורת על רענן ויץ, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כתב ששון שאם כוונתו "למדינה ערבית-פלשתינאית, שתהיה לא בעלת ריבונות מלאה, אלא יחידה אוטונומית נטולת סמכויות על יחסי חוץ וביטחון – הרי צריכים להפעילה ולנהלה ערבים מבני הגדה, ולא סגני אלופים מהממשל הצבאי הישראלי" ("עדיף הסדר עם ירדן", דבר, 22.4.1971).
אנו מביאים כאן שלושה מכתבים – כותרת שלושתם "לגורל הגדה המערבית" – שכתב ששון, אז שר המשטרה, לראש הממשלה אשכול עם העתקים לכל חברי הממשלה. המכתבים הם חלק מסדרה בת ארבעה מכתבים שכתב ששון בין יולי 1967 למרץ 1968 (את המכתב השני בסדרה טרם איתרנו). במכתבים אלה מפרט ששון באופן מסודר ושיטתי את הנימוקים להתנגדותו לסיפוח הגדה המערבית, על רקע הקולות שחייבו את סיפוח השטחים ובראשם התנועה לארץ ישראל השלמה, שכללה אנשי ציבור ופעילים מכל קצוות הקשת הפוליטית.
ששון העלה נימוקים שונים ומגוונים נגד הסיפוח. נימוקים אלה כוללים את הנימוקים הנשמעים גם כיום ביחס להגנה על האינטרסים הישראליים – מדמוגרפיה ועד דעת הקהל בעולם, אך ששון היה גם מהבולטים שטענו בעד זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ונגד פגיעה בזכויותיהם האזרחיות. "טעות בידי אלה המניחים, כי נוכל להרשות לעצמנו, או כי יעלה בידינו, לשלול מאת תושבי הגדה – אם יצורפו אלינו – את זכויותיהם הפוליטיות", כתב.
ששון טען כי חרף הרומנטיקה והנוסטלגיה המזויפת שתקפה חוגים פוליטיים שונים, הגדה המערבית היתה ועודנה שייכת לתושביה הערבים. "שום ראיות היסטוריות מ'דברי הימים' או ממקורות אחרים, יהודיים ולא יהודיים, לא ישנו עובדה זאת", כתב.
