אי אפשר להבין את הדיווחים האחרונים על עימותים סביב עבודות של קק"ל בנגב מבלי להכיר את ההקשר ההיסטורי של הייעור בישראל ואת המטרה מאחוריו: השתלטות על קרקעות. מראשית ימי המדינה ועד היום משמש הייעור כלי להשגת שליטה בקרקע ולהבטחת עתודות של שטחים להתיישבות יהודית. תוכנית של קק"ל מ-1987 בשם "ייעור לשמירת שטחי המדינה" מדגימה זאת היטב.
ייעור לשמירת שטחי המדינה
לאחר שנים של צמצום בהיקף נטיעות העצים של קק"ל, הוכנה תוכנית לייעור שטחים בהיקף של 30 אלף דונם בשנת העבודה 1987/8. התוכנית מפרטת את האזורים שבהם יש כוונה לנטוע עצים – כולם אזורי מחייה של פלסטינים בגליל, באזור השרון, במרכז ובדרום.
שמירה על קרקעות המדינה באמצעות יער
כפי שעולה ממכתבו של נתן סאס, ראש מחלקת ייעור בחבל מרכז של קק"ל, השימוש בייעור נועד להבטיח את ההשתלטות על קרקעות בשטחי הגדה המערבית שיש כוונה להקים בהן התנחלויות, אך טרם הוכנה לגביהן תוכנית קונקרטית. המכתב אל שר השיכון והבינוי מפרט את שיטת העבודה, ומבקש תקציב לנטיעות בחמש התנחלויות גדולות בגדה: הדר בית"ר (כיום חלק מבית"ר עילית), אפרת, מעלה אדומים, אריאל ואלקנה. עוד מסביר המכתב כי הצורך להבטיח את ההשתלטות על האדמות באמצעות ייעור נובע ממה שמכונה "פלישות" של תושבי הכפרים הפלסטיניים לאדמות אלה – כאשר הכוונה היא לשימוש של תושבי הכפרים באדמות הכפרים שלהם. שימוש של תושבי הכפרים באדמותיהם ימנע את אפשרות ההתרחבות של ההתנחלויות, או כפי שכותב סאס: "יש סכנה כי יחנקו את יכולת ההתפתחות של הערים".
