במארס 1976 כינס ראש הממשלה יצחק רבין שני דיונים לקראת יום האדמה שעליו הכריזה ההנהגה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל בעקבות חידוש מדיניות הפקעת הקרקעות. תמלילי הדיונים, המובאים כאן, מציגים את ההתייעצויות שנערכו טרם אירועי הדמים של 30 במארס 1976, שהפכו לאחד האירועים המכוננים בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הפלסטיני בישראל.
בראשית מרץ 1976, שבועות ספורים לפני יום האדמה הראשון שנקבע ל-30 בחודש במחאה על הפקעת קרקעות נרחבת בגליל, הארץ כבר סערה. תוכנית הטלוויזיה הסאטירית הפופולרית באותם ימים "ניקוי ראש" שידרה מערכון נוקב על מדיניות הממשלה: "ייהוד הגליל, בטח. ייהוד הגליל, סחתין. ייהוד הגליל, יופי. אבל שיהיה הוגן".
שר המשטרה באותם ימים, שלמה הלל, לא היה מרוצה משידור המערכון והציע לפנות בעניין זה אל עורכי העיתונים והטלוויזיה. "צריך להצביע על הסכנות שטמונות בדברים כאלה, אם הם יוצאים משליטתנו", אמר הלל בהתייעצות פנימית שקיים ראש הממשלה יצחק רבין ב-14 במרץ, בהשתתפות הדרג הבכיר ביותר של משרדי הממשלה, המשטרה והשב"כ. היה זה אחד משני דיונים שהוקדשו להיערכות המדינית והביטחונית של ישראל לקראת יום האדמה, עליו הכריזה ההנהגה הערבית בארץ. הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות בישראל הודיע על קיום הפגנות ועל שביתה כללית של לימודים, מסחר ועבודה ב-30 במרץ, בדרישה לעצור מהלך נרחב של הפקעת קרקעות שעליו הכריזה המדינה חודשים אחדים קודם לכן, בקיץ 1975.
הפקעת האדמות קטעה הפסקה של למעלה מעשור בשימוש במדיניות זו. אחרי תקופה של הפקעות אינטנסיביות בשנים שלאחר קום המדינה, מראשית שנות השישים ועד לאמצע שנות השבעים לא הפקיעה המדינה קרקעות בבעלות ערבית. בקיץ 1975 השתנתה המגמה, והמדינה הודיעה על כוונתה להפקיע קרקעות בגליל כחלק ממדיניות מפורשת ומדוברת של ייהוד הגליל. ההפקעה הנרחבת שעליה הודיעה הממשלה נדרשה על מנת להוציא לפועל תוכנית של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית מנובמבר 1974 ל"פיתוח מזורז של הגליל ההררי, הכולל תכנון להגדלת האוכלוסייה בצפת, מעלות, כרמיאל ונצרת". תכניות דומות נדונו עוד בימי ממשלת לוי אשכול, אך נגנזו לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967.
אף שהיו פקידים ואנשי ממשל שניסו להדגיש את התועלת שתצמח לאוכלוסייה הערבית מפיתוח הגליל, בציבור הערבי ניכר אי אמון במטרות התוכנית והתחזקה ההכרה כי השלטון חותר לנשל את התושבים הערבים מאדמותיהם. "השלטונות אינם יכולים לשאת את המציאות של קיום כפרים ערבים בגליל. הם רוצים להפוך את הערבים בגליל למיעוט קטן ולסלקם מאדמתם, ממולדתם", אמר חנא נקארה, אחד מחברי הוועד להגנה על האדמות שנוסד זמן קצר לאחר הודעת הממשלה על הכוונה להפקיע אדמות, במטרה להיאבק במדיניות הנישול. "אנו עם המתמודד עם טרגדיה של נישול הנמשך זה 30 שנה… הגיע הזמן שנאמר לשליטי ישראל – די!", נכתב באחת מהודעות הוועד.
בחודשים שקדמו להפקעה ניסה שמואל טולידאנו, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, להביא את שאלת ההפקעה לדיון בממשלה, תוך מחלוקת עם מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, אלוף (במיל') מאיר זורע, ועם השב"כ. טולידאנו טען כי בשל חשיבותו הפוליטית, הנושא דורש דיון בפורום שרים ולא בדרג של פקידים בכירים – כפי שהתקיים באותה עת. טולידאנו חשש מהתגובות שיעורר מהלך כזה בגליל, וכבר ב-1972 המליץ לראשת הממשלה גולדה מאיר שלא להיענות לבקשתו של ראש מועצת כרמיאל להפקיע שטחים לטובת פיתוח העיר, שהוקמה שנים ספורות קודם לכן. "בכך נעורר מחדש בעיה שנרדמה", אמר אז טולדיאנו. "רצוי לנו מאוד שנושא כרמיאל ו'נישול הערבים' לא יעלה מחדש במגזר הערבי".
בעקבות לחציו של טולדיאנו, הנושא עלה לדיון בממשלה. שרי מפ"ם ויקטור שם-טוב ונתן פלד הציעו לדחות את ההפקעה עד לגיבושה של תוכנית מקיפה והוגנת לפיתוח הגליל. דעתם נדחתה. הפרוטוקולים המלאים של ישיבות הממשלה עדיין סגורים לעיון (אף שעל פי תקנות העיון בארכיונים היה עליהם להיחשף כבר לפני 14 שנה) ולכן חילופי הדברים אינם ידועים לנו במלואם, אך ברור שטולידאנו יצא מהדיון כשידו על התחתונה. הממשלה החליטה להפקיע את אדמות הערבים ולפצותם בקרקע חלופית "במידת האפשר".
בסוף פברואר 1976 הודיעה הממשלה על הפקעת 20 אלף דונם בגליל, מתוכם כ-6,300 דונם בבעלות ערבים, ו-4,400 דונם בבעלות יהודית. השטחים המופקעים שהציתו את הזעם בקרב האוכלוסייה הערבית היו ביישובים דיר חנא, עראבה וסכנין, ונועדו להרחבת העיר כרמיאל שהוקמה בסמוך להם. בתגובה הכריז הוועד על יום האדמה, "שיהיה יום שביתה ומחאה באזורים הערביים של ישראל".
בשני דיוני ההיערכות ליום האדמה נכחו ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס ובכירים אחרים. קריאת הפרוטוקולים של הדיונים – המתפרסמים פה לראשונה – מאשרת את טענת הוועד להגנה על אדמות, כפי שפורסמה ב"ספר השחור על יום האדמה" שיצא לאור (בערבית) בספטמבר 1976: "השלטון השתמש בשלל אמצעים בכדי להביא למניעת השביתה או לסיכולה. הוא השתמש באיומים והפחדות, פעולת ראווה של הצגת שרירים, והכנסת כוחות מזויינים לכפרינו הערביים". מהפרוטוקולים עולה שהיו מי שתמכו בהפעלת לחצים ואיומים על המועצות המקומיות הערביות, על אישי ציבור ערבים, על בעלי העסקים ועל התושבים הערבים במטרה למנוע שביתה לגיטימית של אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. חלק מהמשתתפים בדיונים הביעו חשש גם מהתחזקות התיאום בין הערבים אזרחי ישראל לבין ערביי השטחים.
בדיון שהתקיים ב-14 במרץ צידד טולדיאנו בנקיטת תגובה מתונה לאירועי המחאה המתוכננים: "צריכות להיות החלטות, אבל לא התגרויות", אמר. גם שר המשטרה שלמה הלל ביטא עמדה דומה. "יש להניח שפה ושם זה יכול להידרדר לחסימת כבישים באבנים וצמיגים ויידוי אבנים" אמר הלל, אבל הוא לא צפה הרבה מעבר לכך מצד המפגינים. במובן זה, היה להלל על מה להסתמך. המפלגה הקומוניסטית הישראלית (שנקראה אז רק"ח), שהנהיגה את הציבור הערבי וניווטה את ההכנות ליום האדמה, חייבה הפגנות שקטות ולא אלימות.
מנגד, בישיבה נשמעו גם דעות שחייבו תגובה קשה ומתריסה יותר כלפי המחאה המתוכננת, דוגמת זו של מנכ"ל משרד הפנים חיים קוברסקי שסבר כי נוכחות מוגברת של משמר הגבול ביישובים הערביים באותם ימים מתוחים תקטין את המוטיבציה הערבית לשבות. קוברסקי, כמו אחרים, הציע לנסות לחבל בקיום השביתה באמצעות גיוס פרובוקטורים וכן לפגוע בכושר הכלכלי הערבי. "אפשר לגייס אנשים מתוך האוכלוסייה למאמצים של פיצוץ האספות הללו", טען קוברסקי. הוא גרס כי אסור "להיות פאסיביים לקראת העניין. יש מקום למספר פעולות בעזרת הממשלה ומס הכנסה". לדבריו, אחת הפעולות שהמדינה יכולה לנקוט כדי להטיל מורא על בעלי העסקים הערבים היא "שאנשי משטרה יחד עם אנשי שב"כ יעברו מעסק לעסק ויעשו פעולה תמימה של רישום בעלי העסקים. הדבר הזה בעצמו יכול להשפיע השפעה פסיכולוגית חשובה".
ניצב אליהו דקל, סגן המפקח הכללי במשטרה, הציע גם הוא לנקוט מדיניות של הפגנת כוח באמצעות הגברה מאסיבית של נוכחות המשטרה, ושל משמר הגבול בפרט, ביישובים הערביים. צעד זה יוכל "לתרום לצמצום הפעילות", הסביר דקל. לדבריו, רק הפגנת כוח שכזו תשכנע את "החברים הנכבדים" ש"העניינים אינם פשוטים כל כך". יועץ ראש הממשלה לענייני ביטחון, אריאל שרון, שבסוף אותה שנה עבר מתחום הייעוץ לעולם הפוליטיקה, הביע חשש מפני התגובה הבינלאומית למהלכי ההפקעה של ישראל והציע להזהיר את הערבים ולפעול "למניעת הופעות בפני או"ם ומוסדות אחרים". שרון כיוון לאמצעי שכבר ננקט באותן שנים על ידי השלטונות – גירוש אזרחים. הוא הביע ספק באשר לאפשרות החוקית למנוע מאזרחים ערבים להשתתף בכינוסים בינלאומיים, "אבל לחזור – אפשר למנוע מהם", אמר. "אין צורך שיופיעו בכנסים כאלה. זו תהיה סנסציה בינלאומית, ועלינו למנוע זאת".
אירועי 30 במרץ 1976 הוכיחו כי במרבית המקומות שבהן התקיימו מחאות והפגנות נשמר הסדר. ואולם באזורים שבהם נכחו כוחות הביטחון באופן מאסיבי ופעלו בעוצמה רבה הרוחות התלהטו והאירועים הסתיימו בנפגעים: בהתנגשויות עם המשטרה באותו יום נהרגו שישה אזרחים ערבים ונפצעו עשרות אזרחים ערבים ואנשי כוחות ביטחון.
ערב השביתה נפגשו ראשי המועצות של היישובים דיר חנא, עראבה וס'חנין עם מפקדי המשטרה המקומיים. הם הודיעו על כוונתם לקיים שביתה שקטה וביקשו למנוע כניסת כוחות משטרה לאזור, בהצהירם שההנהגות המקומיות ישמרו על הסדר. ראשי המועצות הערביות טענו שהמשטרה לא כיבדה את ההסכמים שהושגו; במהומות שפרצו באזור נהרגו ארבעה תושבים, שניים נוספים נהרגו בכפר כנא ובטייבה. כוחות הביטחון הפגינו יד קשה באמצעות נוכחות משטרתית מופרזת ומעצרי מנע שהתסיסו את הרחוב הערבי, מדיניות שלא תרמה להרגעת הרוחות והזינה את ההסלמה. ראש מועצת דיר חנא, מחמד חסין, טען שכוחות המשטרה "עצרו צעירים בבתיהם ובשנתם. הם היכו באלות, גידפו אותם והשפילו אותם לפני הוריהם". בספר השחור שפירסם הוועד להגנה על האדמות הופיעה עדותה של נאיפה דיאב ח'טיב מדיר חנא: "ישבתי במרפסת הבית. לפתע באו שתי מכוניות ובהן שוטרים. הם פשטו על הבית כשילדיי עדיין ישנו בפיג'מות במיטותיהם. הם הגיעו אליהם לפני והתחילו להעיר אותם באמצעות אלות… ילדיי לא עשו שום דבר מיוחד".
יום האדמה הפך מאז ליום זיכרון בלוח השנה של הציבור הפלסטיני בישראל והוא אחד האירועים המכוננים בזיכרון הקולקטיבי שלו. מדי 30 במרץ מציינים הפלסטינים באסיפות ועצרות את זכר הרוגי אותו יום ב-1976. יום האדמה הפך סמל למחאה נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי – במישור הלאומי והאזרחי כאחד.
