"הנידון: הנפת דגל פלסטין בבית הספר יפו בעזה"

בנובמבר 1968, שנה וחצי לאחר כיבוש עזה במלחמת ששת הימים, תלמיד בן 18 בשם פאיז, תושב שכונת תופאח שבצפון־מזרח העיר, תלה דגל פלסטין על קיר בית ספרו וברח. לאחר מכן יצאו כששים תלמידים מבית הספר להפגין. רכז שב"כ שדיווח על האירוע ציין כי "משהופיע הצבא…ברחו התלמידים והצבא הצליח לתפוס מספר תלמידים שהפגינו". בבקשתו מהמשטרה לחקור את האירוע הוסיף הרכז כמה הערות:

"פאיז הינו תלמיד גרוע.

הדגל שתלה פאיז על הקיר הינו מתוצרת עצמית.

לא ידוע אם מישהו שלח את פאיז לתלות את הדגל".

משטרת ישראל פתחה בחקירת בזק. השוטרים עצרו את פאיז יחד עם תלמיד נוסף, וכן את אב הבית של בית הספר, ששוחרר לאחר כשבועיים וחצי כשהתברר שהוא היה מי שהסיר את הדגל מהקיר. ארכיון שב"כ סגור לעיון הציבור, כך שאיננו יודעים איך הסתיימה הפרשה ומה היה גיליון הציונים הסופי של פאיז. אולם זו לא התקרית היחידה שמעידה על כך שמנגנוני הביטחון של ישראל ייחסו תמיד חשיבות מופלגת לדגלים ולהופעתם במרחב הציבורי – בתוך הקו הירוק ומעברו הפלסטיני.

משאבים רבים הושקעו במשך שנים ארוכות של ממשל צבאי בתוך ישראל (1948-1966) על מנת לערוך תצפיות, מעקבים ורישומים שנועדו לתעד מי מהאזרחים הפלסטינים חגג את יום העצמאות, מי הניף את דגל ישראל ומי התנגד להנפתו.

באפריל 1950, לקראת יום העצמאות השני, פנתה מפקדת הממשל הצבאי אל המושלים הצבאיים כדי להדגיש את חשיבות המאורע. "עניין מיוחד לנו שהשנה יוחג ויורגש יום העצמאות גם בקרב האוכלוסייה הערבית בשטחים המוחזקים", הודגש במכתב. לשם כך פורטו כמה צעדים שיש לנקוט ביישובים הערביים. בין היתר, נקבע כי "על מוכתרי ונכבדי הכפר לדאוג להנפת דגלים ותליית סמלי המדינה בכל הבניינים הציבוריים והמרכזיים בכפר". עוד נדרש כי בתי הספר יערכו אירועים חגיגיים ושיחות על יום העצמאות, וכי בכפרים "יש לערוך באותו יום תפילות מיוחדות לשלום המדינה והנשיא". בתי הקולנוע בנצרת ובעכו נדרשו להקרין בחינם ״סרטים מיוחדים״.

לאורך השנים התגלעו חיכוכים רבים סביב הדגל הישראלי, שהעסיקו את משטרת ישראל ברצינות תהומית. ביום העצמאות של 1962, למשל, הוסרו בכפר טירה "שני דגלים מעל לבית ספר התיכון, דגל אחד מעל בניין ההסתדרות… שני דגלים מעל בניין המועצה מקומית, ואילו מעמוד החשמל שברחוב הראשי הורדו כחמישה עשר דגלים". שוטרים מיהרו למקום אך לא הצליחו לאתר את מסירי הדגלים. בסיוע שב"כ אותרו חשודים אפשריים במעשה וכולם "הובאו בפני שופט השלום בנתניה ונעצרו ל־15 יום". בעקבות החקירה נעצר ילד בן 11, "אשר הודה ועקב הודאתו הגענו (המשטרה) לתמונה ברורה" בקשר להורדת הדגלים והשחתתם.

החשיבות שיוחסה לדגלים ולסמלים לאומיים התגלגלה עד מהרה גם לשטחים הכבושים: מיד לאחר כיבוש השטחים ב־1967, אחד הצעדים הראשונים שנקטה ישראל היה קביעת איסור על הצגת סמלים לא רצויים: צו מספר 101 בדבר "איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת" (ולמעשה, איסור על כל פעילות פוליטית בשטחים שנכבשו זה מקרוב) מורה בסעיף 5 כי "אין להציג או לקבוע דגלים או סמלים מדיניים, אלא על פי היתר המפקד הצבאי". היתר להנפת דגל פלסטיני, כמובן, לא ניתן. לא היה זה עניין סמלי בלבד. שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בשבע השנים הראשונות לאחר כיבושם והמעצב העיקרי של מדיניות הכיבוש, תיאר בספרו "המקל והגזר – הממשל הישראלי ביהודה ושומרון", כי ישראל שאפה "למנוע מתושבי השטחים את ההשתתפות בעיצוב עתידו הפוליטי של השטח״. לדבריו, הממשל בשטחים ידע לפגוע בעסקיו וברכושו של אדם שגילה ביטויים "לאומניים". לשיטת הממשל הצבאי בשטחים, הדגל הפלסטיני היה ביטוי לזהות קולקטיבית פלסטינית ולכן היה צריך למנוע את הנפתו.

המאמר המלא של חוקר מכון עקבות אדם רז התפרסם במוסף "הארץ"