מאז הטבח של 7 באוקטובר, מימין ומשמאל נשמעת הטענה כי שורשי האסון נעוצים בתוכנית ההתנתקות ובנסיגה החד צדדית מרצועת עזה בקיץ 2005. עיון במסמכים אמריקאיים מתקופת ההתנתקות מעלה כי הטענות האלה חסרות בסיס לחלוטין.
רבים שוכחים, אך לפני ההתנתקות כוחות צה"ל לא נמצאו בערים, בכפרים ובמחנות הפליטים ברצועה, אלא התרכזו בכיתור אינטנסיבי של ההתנחלויות ובהגנה על כל תנועה של המתנחלים. נוכחותם של הישראלים ברצועה הכבידה והקשתה על פעילות צה"ל, לא להפך. גם סבבי האלימות החוזרים לא החלו עם ההתנתקות. הנוכחות הצבאית ברצועה לא מנעה לדוגמה את מבצע קשת בענן או את מבצע ימי תשובה ב–2004. גם ירי הרקטות ופצצות המרגמה לתוך שטח ישראל הקדים את ההתנתקות בשנים אחדות.
השיפור ביכולותיו הצבאיות של חמאס אף הוא לא הושפע משמעותית מהעובדה שצה"ל שמר על כמה אלפי יהודים ברצועה, וגם התחזקותו הפוליטית — כפי שלמדנו מהבחירות לעיריות — החלה עוד לפני ההתנתקות, ולא נבעה ממנו. הקשר שהתקבע בתודעה הציבורית הישראלית בין ההתנתקות מעזה לבין השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007 הוא תוצאה של תעמולה פוליטית מיומנת. טיעון זה מתעלם מהעובדה שממילא לא היה בכוחם של כמה אלפי מתנחלים למנוע מחמאס להשתלט על מיליוני אזרחי הרצועה.
בצד השמאלי של המפה, הביקורת מופנית לחד־צדדיות של מהלך ההתנתקות ומתמקדת בטענה שאדריכלי ההתנתקות תיכננו למנוע הקמה של מדינה פלסטינית. אלא שגם רבים ממבקרי ההתנתקות מסכימים שהיא דווקא עלתה בקנה אחד עם חלוקת הארץ לשתי מדינות, וגם עם עיקרי "מפת הדרכים" שהתווה הנשיא בוש ב–2002. כך גם ראו את הדברים במחלקת המדינה האמריקאית, והדבר תורגם לחילופי אגרות בין ראש הממשלה שרון לנשיא האמריקאי. במאי 2004 נציגי הקוורטט אף הודיעו על תמיכה בהתנתקות כחלק מ"מפת הדרכים".
דב ויסגלס, ממנסחיה של התוכנית, כתב ש"ביצועה תואם באופן מלא עם הפלסטינים: במפגשים רבים וממושכים, משך עשרות שעות, נדונו הסדרים לפריסת כוחות הביטחון הפלסטיניים… נדונו הסדרים מפורטים ביחס לעתיד הרכוש שייוותר ביישובים לאחר הפינוי… סייענו ככל שיכולנו… כדי להסדיר את כלל ההיבטים הכלכליים־אזרחיים בין ישראל והפלסטינים לאחר הנסיגה. ככל שנקף הזמן גילו הפלסטינים יותר רצון וסיפוק מנסיגת ישראל מעזה". התיאום היה כה הדוק, עד שוויסגלס סיפר שחששות הפלסטינים הוחלפו בתוכניות מרחיקות לכת, דוגמת אמירתו של עבאס לעומר סולימאן, השר המצרי לענייני מודיעין, כי יש "להפוך את עזה לסינגפור".
הסכסוך בין פתח לחמאס, שהגיע לשיאו בהשתלטות חמאס על עזה ביוני 2007, הפתיע את כל המעורבים – בצד הישראלי והפלסטיני. ממסמכים שהודלפו עולה שעבאס ואנשיו לא ראו בחמאס איום צבאי של ממש. מרואן כנפאני, יועץ בכיר ברשות, הבהיר לאמריקאים שחמאס הם מהבעיות האחרונות של עבאס. דברים דומים נאמרו באותם ימים גם על ידי שרון ואנשיו.
עם זאת, הדעות וההערכות בישראל לגבי התועלת שתצמח לישראל מכיבוש עזה בידי חמאס לא היו אחידות. עמוס גלעד, לדוגמה, שכיהן כראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון, הבהיר בספטמבר 2005 ש"נהיה אבודים אם חמאס יהפוך לכוח אמיתי וחלק מהחיים הפוליטיים". ראש אמ"ן, עמוס ידלין, ראה את הדברים אחרת. בשיחה עם השגריר האמריקאי ביוני 2007 — ימים ספורים לפני כיבושה על ידי חמאס — שתוכנה דלף לוויקיליקס, אמר ידלין שהוא יהיה "שמח" אם חמאס ישתלטו על עזה, כי אז יהיה נוח יותר לישראל להתייחס לרצועה "כמדינה עוינת". מיד לאחר השתלטות חמאס על הרצועה אימצה ממשלת ישראל בראשות אולמרט מדיניות של מצור הדוק שמנע כניסה ויציאה של אנשים וציוד ממנה ואליה, זולת סיוע הומניטרי. קונספציה זו הוכחה כטעות מרה, וחמאס רק התעצם.
אם מחפשים נקודה בהיסטוריה שממנה אפשר למתוח קו לאירועי שבעה באוקטובר, ראוי לוותר על ההתנתקות ולחזור לימי 2013–2014, אל מבצע צוק איתן. חמאס היה אז במצב הקשה ביותר מאז כבש את השלטון בעזה, ועל הרקע הזה הציע יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הסכם פיוס בין פתח לחמאס, וחמאס הסכים לו בלית ברירה. ממשלת נתניהו, בתגובה, הושיטה חבל הצלה לחמאס והודיעה שהיא מחרימה את ממשלת הפיוס הפלסטינית ומפסיקה להעביר לה את כספי המסים.
עוד יבוא היום לתאר במלוא ההיקף את שלל המהלכים והמדיניות שנתניהו הוביל עד שהגענו לשבעה באוקטובר, אך ההתנתקות אינה קשורה לכך כהוא זה.
המאמר המלא של חוקר מכון עקבות אדם רז התפרסם במוסף "הארץ"
