פרשת (אי) הסגרתו של אבו-מרזוק לישראל

לא מעט נכתב על מערכת היחסים בין חמאס ובנימין נתניהו, שתחילתה כבר בראשית דרכו הפוליטית של ראש הממשלה. אחת הדוגמאות הנשכחות לכך היא פרשת (אי) הסגרתו לישראל באמצע שנות ה-90 של מוסא אבו-מרזוק, אז ראש הלשכה המדינית של חמאס.

אבו-מרזוק נולד ב-1951 ברפיח, למד הנדסה במצרים ובהמשך יצא ללימודי דוקטורט בלואיזיאנה. עם סיום הלימודים הוא השתקע עם משפחתו בארצות הברית, שם עסק בבנייה של תשתית מקומית לפעילות של ארגון חמאס. אבו-מרזוק נחשב למקורבו של השיח' אחמד יאסין, ובראשית שנות ה-90, לאחר כליאתו של יאסין בישראל יחד עם מאות פעילי חמאס נוספים, הוא פעל להעביר את מרכז הכובד של חמאס מן השטחים לארצות הברית. במשך אותן שנים אבו מרזוק היה מי ששלט בפעילות התנועה בשטחים וניווט אותה באמצעות מערכת מסועפת של שליחים. בשנת 1991 הוא הקים את הלשכה המדינית – מוסד ההנהגה העליון של חמאס – שהיתה ועודנה אחראית על קביעת המדיניות והאסטרטגיה של הארגון.

ב-1993, לאחר פיגוע במגדלי התאומים ומעצר של פעילים אסלאמיים בארצות הברית, אבו מרזוק החליט לעקור לירדן כדי לא להיעצר. במאי 1995 הוא גורש משם, על רקע ביקורת שהשמיע על הסכם השלום עם ישראל וחשד לפעילות חתרנית.

ב-25 ביולי 1995 נחת אבו-מרזוק בשדה תעופה ג'י.אף קנדי בניו-יורק, שם נעצר לאחר ששמו נכלל ברשימת החשודים בטרור. מקור מודיעיני ידע לספר שאת המידע עליו סיפקה ישראל. הממשל האמריקאי מיהר להודיע כי הוא עומד להתחיל בהליכי גירוש נגד אבו-מרזוק, בטענה שגייס כספים "כדי לסייע לארגוני טרור במזרח התיכון". בישראל החלו לקיים התייעצויות בשאלה אם לדרוש מארצות הברית את הסגרתו לישראל; ראש הממשלה באותה עת, יצחק רבין, היה חד-משמעי בעניין וטען שלא ייתכן שישראל לא תבקש את הסגרתו של אחד מראשי חמאס. בריאיון מ-29 ביולי הוא הבהיר ש"אנחנו מאוד רוצים בכך, ובכל מקרה ראוי שהוא יטופל באמצעות החוק האמריקאי נגד ארגוני הטרור".

ב-30 ביולי, לאחר דיון בלשכת ראש הממשלה עם גורמים ביטחוניים ומשפטיים, הוחלט להגיש את בקשת ההסגרה. בדיווח ב"הארץ" על הישיבה נמסר ש"משפטנים הטילו לפני הישיבה ספק אם די בחומר המשפטי הקיים כדי להביא לגיבוש כתב אישום נגד אבו-מרזוק, אך בעקבות הצגת החומר בידי גורמי הביטחון הוחלט פה אחד להגיש את בקשת ההסגרה". התיעוד כלל רשימה ארוכה של פיגועים שחמאס ביצע וחומר מודיעיני הקושר אליהם את אבו-מרזוק כמי שנתן את ההוראות. הראיות הסתמכו, בין היתר, על עדויות של אנשי חמאס.

ימים לאחר מכן הגישה ישראל בקשה רשמית למשרד המשפטים האמריקאי ובה נטען כי בתוקף תפקידו כראש הלשכה המדינית היה אבו-מרזוק אחראי להעברת מימון לחמאס, כולל לפעילות צבאית. בהמשך העבירה ישראל תיק עב כרס המכיל תיעוד הקושר ישירות את אבו-מרזוק ליותר מעשרה פיגועים. בית המשפט האמריקאי קיבל את הראיות שהציגה ישראל, והליך ההסגרה של אבו-מרזוק יצא לדרך.

אלא שחודשים אחדים לאחר הבחירות של מאי 1996, עם הקמת ממשלת נתניהו הראשונה, החלה הרוח לנשוב בכיוון אחר. "הבקשה להסגרתו של אבו-מרזוק הוגשה על ידי הממשלה הקודמת", ציין ראש הממשלה נתניהו בדיון עם אישי ציבור יהודים אמריקאים בינואר 1997 ולא הוסיף. בפברואר הודיע יועץ התקשורת של נתניהו כי "אצלנו לומדים עכשיו את הפרשה". לא ברור מתי בדיוק התקבלה ההחלטה ומי קיבל אותה – מה היתה עמדת ראשי מערכת הביטחון ומה חשב על כך היועץ המשפטי לממשלה – אך ב-3 באפריל 1997, להפתעת האמריקאים, ישראל הודיעה רשמית על החלטתה "להשעות" את בקשת ההסגרה של אבו-מרזוק. לשכת ראש הממשלה מסרה כי ההחלטה התקבלה מטעמים "הקשורים לביטחון ומניעת טרור".

מיד לאחר ההודעה הישראלית הודיעה שרת המשפטים האמריקאית שמעמדו של אבו-מרזוק יישאר כפי שהיה עם מעצרו ביולי 1995. בארה"ב עוד התלבטו אם להעמידו לדין בטענה שהפר את חוגי ההגירה, אך הממשל הבהיר לישראל כי "לא יוציא בעבורה את הערמונים מן האש" ולא יעמיד את אבו-מרזוק לדין בעבירות של העברת כספים.

בישראל נשמעה ביקורת על הנסיגה מדרישת ההסגרה. יגאל כרמון, יועצם של ראשי הממשלה יצחק שמיר ורבין לענייני טרור אמר בראיון ל"הארץ" ב-4 באפריל כי "להחלטת ישראל לבטל את בקשת ההסדרה יהיו השלכות מרחיקות לכת". לעיתונאי יוסי מלמן אמר כמה ימים לאחר מכן ש"אבו-מרזוק עצמו ישתחרר כנראה בקרוב מכלאו האמריקאי, יחזור מן הסתם למזרח התיכון וישוב לפעילות בחמאס. מעמדו יתחזק משום שהוא ניצח במאבק. הוא אדם שעמד במאבק וניצח את ישראל ואת ארה"ב. ארגונו יגיע גם למסקנה כי המערב מתקשה לפעול נגדם ולהגביל את פעולתם".

בספטמבר 1997, זמן קצר לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל באיש החמאס חאלד משעל, אמר חבר הכנסת והאלוף במיל' אורי אור, שנתניהו מספק הצלחות לחמאס. "תראו את הפרדוקס: ראש הממשלה שוויתר על ההסגרה של אבו-מרזוק, יצא לפגוע באדם משני לחלוטין לאבו-מרזוק. עכשיו אבו-מרזוק חופשי, משעל חופשי ויאסין [ששוחרר בעסקה לשחרורם של סוכני המוסד שנתפסו] מסתובב ומנהיג מחדש את החמאס בעזה".

אהוד ברק, אז ראש מפלגת העבודה, קבע בכנסת ש"מה שמקדם את הטרור הוא שאבו-מרזוק מובא לירדן ולא לישראל". בדיון אחר באוקטובר 1997 אמר שנתניהו "מחליש ומסכן את כולנו. שייח יאסין שוחרר כגיבור. אבו-מרזוק קיבל חסינות בירדן. חאלד אל-משעל חוסן תמידית".

אבו-מרזוק אכן גורש בחזרה לירדן, ממנה גורש שנתיים קודם לכן. שם הוא הוביל את ארגון חמאס – ביחד עם חאלד משעל – בגרסה חזקה וקיצונית יותר.

המאמר המלא של חוקר מכון עקבות אדם רז פורסם בעיתון "הארץ"