בדו"ח שמתפרסם היום חושף מכון עקבות כי במשך 17 שנים נוהג אגף הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) לסגור לעיון הציבור מסמכים בודדים ותיקים מלאים, בארכיונים שונים, ללא כל סמכות חוקית. הדו"ח השתקה: פעילות מלמ"ב לחיסוי מסמכים בארכיונים מסכם את ממצאיו של מחקר שערכו בשנתיים האחרונות חוקרי מכון עקבות.
את פרסום הדו"ח מלווה כתבת תחקיר מקיפה של העיתונאית הגר שיזף שמתפרסמת היום במוסף "הארץ".
מאז 2002 מגיעים אל ארכיונים שונים במדינת ישראל צוותים המונים בדרך כלל שני אנשים. עובדי הארכיונים מכירים אותם לעתים כ"חושפים מטעם ארכיון המדינה" או כ"אנשי ארכיון צה"ל"; אחרים מכירים את שיוכם הארגוני האמיתי. חברי הצוות מורים למנהל הארכיון למסור לעיונם תיקים מסוימים, ולעתים קבוצות גדולות של תיקים מתוך מצאי הארכיון. אנשי הצוות בודקים את תוכן החומר הארכיוני ומורים למנהל הארכיון להכניס לכספת שבארכיון תיקים שלמים או מסמכים מסוימים – ואוסרים עליו לאפשר למשתמשי הארכיון עיון בחומרים אלו.
מהמחקר עולה שתחומי העניין המרכזיים של הצוותים הם שלושה: תיעוד שנוגע לנושאי גרעין; תיעוד שנוגע לריקונם של כפרים פלסטיניים ב-1948/9 ואירועים שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות; ותיעוד שנוגע ליחסי ישראל עם מדינות זרות.
כבר לפני שנים אחדות מצא גנז המדינה הקודם, ד"ר יעקב לזוביק, כי החוק אינו מעניק כל סמכות בידי מלמ"ב לפעול בארכיונים. למרות זאת, פעילות זו של מלמ"ב נמשכת כסדרה עד היום ואנשיה ממשיכים להסתיר תיקים ומסמכים בארכיונים שונים ללא כל סמכות ובניגוד לדין. במקרים המעטים שבהם יכולנו לבחון את תוכנם של מסמכים שנחסו בידי מלמ"ב הובהר – גם בידי הצנזורה הצבאית – שאין כל נזק ביטחוני בפרסומם.
במקביל לפרסום הדו"ח מפרסם מכון עקבות לראשונה את אחד המסמכים שנסגרו בידי מלמ"ב: דו"ח מודיעיני מקיף של צה"ל מ-1948, הסותר את הטענה המקובלת בישראל ביחס לגורם המרכזי לעקירת תושבי הארץ הערבים במהלך מלחמת העצמאות: על פי המסמך, עיקר העקירה של ערבים בחודשי המלחמה הראשונים נבעה מפעולות של לוחמים יהודיים, ותפקיד ההנהגה הערבית בעידוד "בריחה" היה זניח.
בהמלצות הדו"ח קורא מכון עקבות למלמ"ב להפסיק את פעילותו לאלתר ולסגנית גנז המדינה ליידע את מנהלי הארכיונים הציבוריים והפרטיים במדינת ישראל שאין כל חובה להשמע להוראות מלמ"ב לסגור חומרים. עוד ממליץ מכון עקבות לאיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע למנות אדם מטעמו שייעץ לארכיונים בדבר חשיפה לעיון של חומר ארכיוני שנראה רגיש.
גישת הציבור לתיעוד ההיסטורי השמור במדינת ישראל נתונה לפיקוח הדוק של מערכת הביטחון. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, שהוא הארכיון הגדול במדינה, פתח עד היום לציבור רק כאחוז אחד מהתיעוד שמצוי בו; ארכיון שב"כ – בו תיעוד היסטורי רב ערך – סגור לציבור לחלוטין ואינו מאפשר מחקר בחומריו; הצנזורה הצבאית הציבה לאחרונה בארכיון המדינה, במהלך שהוצג כ"פיילוט", צנזור לבדיקת חומר ארכיוני בטרם יונגש לחוקרים ולציבור הרחב, וארכיון זה נמנע מלהעלות לאתר האינטרנט שלו – אפיק העיון היחיד הזמין כיום בארכיון המדינה – חומר רב שכבר נחשף בעבר לעיון הציבור, בתואנה כי טרם נבדק בידי הצנזורה. היקף הגישה המצומצם לחומר הארכיוני שמוחזק בארכיונים הממשלתיים מביא לכך שהארכיונים הפרטיים והציבוריים משמשים מקור מרכזי למחקר היסטורי של מדינת ישראל, אך ממצאי הדו"ח מראים שמערכת הביטחון מונעת גם את גישת הציבור לתיעוד המצוי בארכיונים שאינם שייכים למדינה, וזאת ללא שקיפות וללא סמכות חוקית. פעילות מלמ"ב בארכיונים פוגעת בגישת הציבור לתיעוד היסטורי, שהוא הבסיס למחקר עצמאי ומהימן. התוצאה המצטברת היא עיוות וסילוף של השיח הציבורי והפוליטי על אודות פרקים מרכזיים ואירועים חשובים בתולדות הארץ ויושביה.