במשך 73 שנה היו חלקים רבים מהפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מ-1948-1949 חסויים וסגורים בפני הציבור. כעת הם נחשפים ללא חלק מההשחרות שביצעו בהם בארכיון המדינה, והם מלמדים על מה שידעו ראשי המדינה בזמן המלחמה: עדויות קשות על מעשי טבח ופשעי מלחמה הגיעו לידיעת השרים, שדרשו לחקור את העניין. אלא שראש הממשלה בן גוריון הכריע שלא לבדוק לעומק את החשדות שהועלו ולהימנע מחקירה של חיילים.

לקריאת שלושה מהפרוטוקולים. 

בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר הכיבושים המרכזיים של מלחמת העצמאות דנו השרים ביחס כלפי הציבור הערבי במהלך המלחמה – ובפרט בביזת רכושו. הדיון כולו היה מושחר וסגור לעיון עד עכשיו, ונפתח בעקבות פנייה של מכון עקבות.

לקריאת הפרוטוקול מ-21.7.1948.

מסמך מודיעיני של צה”ל מ-1948, המפורסם כעת במלואו לראשונה לאחר שהוסתר מאז אותר באמצע שנות השמונים, סותר את הטענה המקובלת בישראל ביחס לגורם המרכזי לעקירת תושבי הארץ הערבים במהלך מלחמת העצמאות: על פי המסמך, עיקר העקירה של הערבים בחודשי המלחמה הראשונים נבעה מפעולותיהם של לוחמים יהודים, ותפקיד ההנהגה הערבית בעידוד “בריחה” היה זניח.

לקריאת המסמך.

בבפברואר 1948 מינה דוד בן־גוריון את יעקב ריפתין לחקור שורה של אירועים שהובאו לידיעתו, שבהם נחשדו אנשי ההגנה בביצוע מעשים חמורים ביותר – בהם מעשי רצח, עינויים בחקירה, שוד וביזה. בחלוף כשלושה שבועות הגיש ריפתין דין וחשבון המסכם את פעולות החקירה שביצע, כמו גם שורה של מסקנות והמלצות. הדו”ח עצמו מעולם לא פורסם – עד עתה. זהו פרסומו המלא הראשון.

לקריאת הדו”ח.

בשנים שלאחר סיום המלחמה ב-1949 החלה ישראל לבצע הסדר קרקעות בנגב – מהלך שנועד לקבוע ולרשום בעלויות על קרקעות הנגב, אך בפועל הביא להכרזה על שטחים נרחבים כעל אדמות מדינה. ב-1966 שלחו נציגים של 17 שבטים בדואים עצומה לראש הממשלה לוי אשכול: “אנו ממתינים בסבלנות זה 18 שנים. זכויותינו למיניהן נשללו ונגרם לנו סבל וכאב רב, אין אנו יכולים להמשיך ולסבול ולחכות לפתרון צודק עד אין סוף”, כתבו.

לקריאת העצומה ומסמכים נוספים.

בינואר 1962, על רקע התגברות הלחץ הפוליטי והביקורת הפנימית בישראל על הממשל הצבאי, מינה בן-גוריון ועדה מיוחדת – אחת מני רבות – שנועדה לבחון את האפשרות לתת הקלות מסוימות בהגבלות שהוטלו על האזרחים הערבים. בדו”ח הרשמי שהגישו חברי הוועדה הם קבעו כי יש להותיר על כנן את תקנות ההגנה שעליהן התבסס הממשל הצבאי תוך מתן הקלות מינוריות למדי. כמה סוגיות נוספות הועברו לראש הממשלה במכתב אישי.

לקריאת הדו”ח והמכתב.

לצד המדיניות הכללית של ישראל בשנות החמישים והשישים, שחתרה להרוס שרידים של כפרים פלסטיניים נטושים ולמחוק כל זכר לעבר הפלסטיני בארץ – התקיימה גם ביזה פרטית של עתיקות ושרידי מבנים בכפרים הריקים. בתכתובת עם הרמטכ”ל משה דיין, ביקש ממנו מנהל מחלקת העתיקות “להשפיע על קציניו כי יפסיקו את המנהג הזה”.

לקריאת המסמכים.

בתקופת הממשל הצבאי התקבע הנוהג כי הממשל הוא הגוף היחידי המייצג את המדינה מול האזרחים הפלסטינים. שר החוץ משה שרת אף ביקש משרי הממשלה כי כאשר פונה אליהם אזרח פלסטיני “לא לענות לפונה ישירות, אלא להעביר את התשובה באמצעות המושל הצבאי”. מכתב של מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים מבהיר כי בדרישה זו יש משום אפליה וכי היא “עומדת בסתירה להצהרות הממשלה על שווי זכויות כל התושבים”.

לקריאת המסמך.

בדצמבר 1966 בוטל הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים. ואולם גם לאחר ביטול הממשל תקנות ההגנה לשעת חירום הוסיפו להיות בתוקף והגבלות תנועה מסוימות נותרו על כנן. מכתב של היועץ לענייני ערבים לראש הממשלה מאפריל 1967 מאשר ש”מעשית לא היו כמעט הקלות”, ומציע לאפשר לאזרחים הערבים תנועה חופשית לאזורים מסוימים, מתוך ציפייה ל”תועלת רבה למערכת יחסינו עם המיעוט הערבי”.

לקריאת המסמך.

עוד במהלך הלחימה הועלו הצעות ליישב עולים חדשים בכפרים הפלסטינים שננטשו במהלך המלחמה ב-1948. תוכנית שחיבר איש קק”ל יוסף ויץ מניחה תשתית מפורטת לשיכון עולים בכפרים הנטושים בגליל העליון המערבי, כדי להשיג מטרה כפולה: פתרון מצוקת הדיור של רבבות העולים היהודים שהגיעו ארצה, ובמקביל – מניעת חזרתם של תושבים פלסטינים לכפרים ולאדמות שנעזבו.

לקריאת המסמך.

ב-1 ביוני 1951 בוטל הממשל הצבאי בעכו, לאחר שלוש שנים שבהן היתה העיר נתונה למשטר קפדני המבוסס על תקנות ההגנה לשעת חירום. כפי שמראה מכתבו של ראש העירייה היהודי הראשון של עכו, לא כולם קיבלו בהתלהבות את הבשורה על ביטול הממשל.

לקריאת המסמך.

דחיקה מתמשכת מאדמות, ריכוז באזור מחייה מוגבל ואילוץ החקלאים למכור את תוצרתם באמצעות חברות מונופוליסטיות נצלניות – כך תיפקד הממשל הצבאי בנגב כזרוע המרכזית של המדינה לנישול ועושק של האזרחים הבדואים בדרום הארץ. במכתב אל שר החקלאות מגולל ראש שבט אל הוזייל מסכת ארוכה של גזל, שהגיעה לשיא כאשר קומביינים עלו על שדות השבט והחרימו תבואה משטח של 4,000 דונם. היבול המוחרם התגלגל לידיו של לא אחר מהמושל הצבאי עצמו.

לקריאת המכתב.

בדצמבר 1955 מינתה הממשלה, בראשותו של דוד בן-גוריון, ועדה אזרחית שנועדה לגבש עמדה ולהמליץ בפני הממשלה באשר לעתיד הממשל הצבאי. הנספח הסודי של דו”ח ועדת רטנר על הממשל הצבאי (1956) מתפרסם כעת לראשונה, לאחר שהוסתר שלא כחוק בידי מלמ”ב.

לקריאת הנספח הסודי של דו”ח ועדת רטנר.

תיק ארכיון המדינה גל-17005/6 ממשרד היועץ לענייני ערבים בלשכת ראש הממשלה מכיל מאות עמודים המתעדים חלקים מהפרק האחרון של מנגנון הממשל הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל, טרם הוחלף באופן פורמלי במנגנוני פיקוח אזרחיים בדצמבר 1966. פתיחתו לעיון של התיק בן 446 העמודים בארכיון המדינה עוכבה במשך שנתיים.

לקריאת התיק המלא.

בדצמבר 1949 כתב מנכ”ל משרד החוץ, ולטר איתן, לשר הממונה עליו משה שרת על תוכנית לגירוש תושביהם של שמונה כפרים, חצי שנה לאחר תום המלחמה. על פי המכתב, ראש הממשלה בן-גוריון אישר לגרש “מטעמי ביטחון” קרוב ל-10,000 תושביהם של שמונה כפרים, בהם פסוטה, חורפיש, ריחניה, תרשיחא וג’ש (ובכללם פליטי בירעם). איתן מציין את התנגדותו לתוכנית, עליה נאמר לו שניתן לבצעה “בלי ברוטאליות מיותרת”.

לקריאת המכתב.

סקירה שחיבר באוגוסט 1960 סא”ל פנחס עמיר, המושל הצבאי של הנגב, מתחקה אחר מדיניותה של ישראל כלפי הבדואים באזור הר הנגב. המסמך סוקר את מערכת היחסים בשנים 1953-1959 בין גורמי מודיעין והממשל הצבאי לבין קבוצות ממטה העזאזמה שכונו במקובץ “הסרחינים”; החל בניסיונות החוזרים לנצלם לטובת המודיעין הישראלי וכלה בפעילות לענישתם ולגירושם מהאזור. 

לקריאת המסמך.

על פני 48 עמודי פרוטוקול מתועדת התייעצות בין ראש הממשלה מנחם בגין לראשי מערכת הביטחון ביום שלאחר הפיגוע הראשון של המחתרת היהודית, שבו נפצעו שני ראשי ערים פלסטינים וחבלן משטרתי. הדיון נפתח בפרטי הפיגוע ובהשלכותיו, ונמשך בשורה של נושאים בהם אכיפת החוק על מתנחלים, מעורבות בג”ץ בנושאי ביטחון, הגבלת הסיקור התקשורתי של הנעשה בשטחים ומניעת מחאה פוליטית.

לקריאת הפרוטוקול.

מעט מאוד תיעוד ארכיוני פתוח לעיון בנוגע לאירועים הדמים שהתרחשו ברצועת עזה מיד לאחר כיבושה ב-1956. בהיעדר תיעוד אמין וזמין, האירועים האלה סופרו בסיפור שפירסם מתי מגד בעיתון “למרחב” ותיאר את מעלליו של המושל הצבאי הבדיוני “מר ד.”, וברומן גרפי עב כרס של הסופר והמאייר ג’ו סאקו שפורסם באנגלית ב-2010. מה בכל זאת ידוע על האירועי האלה? ומה עומד מאחורי הסתרת התיעוד בארכיונים בישראל?

לקריאת “סופו המר של ד.”

זמן קצר לאחר כיבוש רצועת עזה בנובמבר 1956, החלו כוחות הביטחון של ישראל להתמודד עם התנגדות התושבים לשלטון החדש. המסמכים שלפנינו מאפשרים הצצה להיערכותם של גופי המודיעין הישראליים ברצועת עזה; הם מלמדים על פריסת גופי המודיעין והאכיפה ברצועה, על שיתוף הפעולה ביניהם וגם מעט על אופי פעולתם. מהמסמכים עולה גם תמונה של אופי ההתנגדות הפלסטינית לכוחות הצבא בתקופת הכיבוש הישראלי הראשון של הרצועה.

לקריאת המסמכים.

בעקבות כיבוש רצועת עזה וחצי האי סיני במבצע קדש, הכין היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן שני מסמכים שנועדו להסדיר את מעמדם של האזורים שנכבשו. למחרת, כאשר ראה את המסמכים שבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ, הוא נחרד. כך כמעט סיפחה ישראל בטעות את רצועת עזה וחצי האי סיני, ובהזדמנות זו התוודעה אל דיני הכיבוש במשפט הבינלאומי.

לקריאת המסמכים.

ב-3 בנובמבר 1956 כבש צה”ל את רצועת עזה במסגרת מבצע קדש, וב-8 במרץ 1957 נסוג ממנה. בין לבין, קיים צה”ל ממשל צבאי שניהל את החיים האזרחיים ברצועה. סמוך לאחר הנסיגה הכין צה”ל דו”ח מקיף, בן 142 עמודים, לסיכום התקופה הראשונה של כיבוש צבאי ישראלי ברצועת עזה.

לקריאת הדו”ח.

עם כיבוש אזור לטרון ביוני 1967 גורשו מבתיהם תושבי עמואס, בית נובא ויאלו וכפריהם נהרסו עד היסוד. חברי קיבוץ נחשון, היישוב היהודי הקרוב ביותר, ראו את החורבן בזמן אמת. בדיונים שקיימו מיד לאחר המלחמה הם התחבטו מה לעשות עם הרכוש שהותירו מאחוריהם השכנים, היבול שהלך והבשיל בשדות, והאדמות הפוריות שעמדו עתה שוממות.

לקריאת המסמכים.

ב-1 ביוני 1967 התגוררו ברמה הסורית כ-90 אלף איש. כחודשיים לאחר מכן, במפקד אוכלוסין שערכה ישראל לאחר כיבוש הרמה נמנו בה 6,396 תושבים – רובם הגדול דרוזים. לאן נעלמו עשרות אלפי תושבי הרמה הערבים? מסמכים שאיתרנו בארכיון הצלב האדום בג’נבה מספקים תיעוד של נציגי הארגון על שהתרחש ברמת הגולן מיד לאחר המלחמה – כולל צילום סרט תעמולה שהביא למנוסתם של מאות תושבים.

לקריאת המסמכים ולהאזנה לפרק בפודקאסט “אמצעים וכוונות”

בחזרה אל אחד הרגעים המכוננים של מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים: פרשת ליל הסדר במלון פארק בחברון שהחלה באפריל 1968. פרוטוקול פגישה של שר הביטחון משה דיין עם ראשי המתנחלים מראשית יוני 1968 מספק הדגמה לאופן שבו תירוצים, קריצות עין ומשחקי מילים שימשו כבר מראשית הדרך גם את המתנחלים וגם את מערכת הביטחון, ששילבו ידיים כדי לטפח ולהכשיר את מפעל ההתנחלויות.

לקריאת פרוטוקול הפגישה.

הדיון על סיפוח השטחים ותיק כימי הכיבוש, ומלווה – בעוצמות משתנות – את השליטה הישראלית בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, עוד מראשיתה. בשנה הראשונה לכיבוש שלח אליהו ששון, שהיה מנהל המחלקה הערבית בסוכנות ולימים איש משרד החוץ, סדרת מכתבים לראש הממשלה, תחת הכותרת “לגורל הגדה המערבית”. במכתבים שטח ששון באופן מסודר ומנומק את הסיבות להתנגדותו הנחרצת לסיפוח הגדה המערבית.

לקריאת מכתבי אליהו ששון.

ערב מלחמת ששת הימים התגוררו ברמה הסורית קרוב ל-130 אלף תושבים. במפקד אוכלוסין שערכה ישראל באוגוסט 1967 נמנו ברמה 6,396 תושבים סורים בלבד – רובם המוחלט דרוזים. מה עלה בגורלם של עשרות אלפי התושבים הערבים שהתגוררו ברמה? מסמכים שאיתר מכון עקבות בארכיון הצלב האדום מאירים ממד נוסף של גירוש התושבים הסורים מיד לאחר כיבוש הגולן, ומתארים את צילומיו של סרט תעמולה ישראלי שאיש לא טרח לספר עליו לתושביו.

לקריאת המסמכים (עברית וצרפתית).

כמו התנחלויות רבות אחרות, גם התנחלויות גוש עציון הוקמו תוך שימוש באמתלה ביטחונית והוצגו כלפי העולם כמאחזים צבאיים. במכתב לרמטכ”ל יצחק רבין הבהיר אל”מ שלמה גזית בגלוי כי למרות הכסות הביטחונית – הצבא לא מתכוון לנקוט צעדים מעשיים למימוש ההצהרות האלה. בתגובה לדאגה שהביעו מספר נציגויות ישראליות בעולם, במשרד החוץ הוסיפו כי ידאגו למנוע פרסומים בעניין זה כדי למנוע ביקורת בעולם כלפי מדיניות ההתנחלות הישראלית.

לקריאת המסמכים.

ב-1968 הזמין ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, סקר מקיף בדבר עמדותיהם של תושבי מערב העיר, היהודים, ביחס לתושבי ירושלים המזרחית הערבים. תוצאות הסקר חשפו שתושבי העיר היהודים לא ששו לחלוק את עירם עם תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים. בהמלצת ראש הממשלה, הורה ראש העירייה להשמיד את עותקי הסקר.

לקריאת ממצאי הסקר שהושמדו על ידי טדי קולק.

התפתחות המדיניות הכלכלית והאזרחית של ישראל בשטחים הכבושים לאורך עשר השנים הראשונות של הכיבוש מתועדת בפרוטוקולים של “ועדת המנכ”לים לטיפול בנושאים האזרחיים בשטחים”. מכון עקבות מנגיש לשימוש הציבור את כל הפרוטוקולים הללו.

לקריאת הפרוטוקולים של ועדת המנכ”לים.

בספטמבר 1967, כחודשיים וחצי לאחר סיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל, הכין מטה הממשל הצבאי בגדה המערבית מצע לדיון בנושא “ירושלים – מזרח”. “אי אפשר לנתק את הטיפול בבעיות הפוליטיות-ביטחוניות, הכלכליות והדתיות של ירושלים מן הטיפול בבעיות הגדה”, ציינו מחברי המסמך וסקרו בו את הנושאים שמצריכים דיון והכרעה.

לקריאת המסמך.

שאלת מעמדם האזרחי של תושבי מזרח ירושלים ושאלת גורל רכושם במזרח העיר ובמערבה היו שלובות זו בזו מאז תחילת הדיון בדבר השלכות סיפוחם של העיר העתיקה והכפרים באזור למדינת ישראל. מקצת התיעוד שליווה את הדיון הזה בשנתו הראשונה של הכיבוש מובא כאן.

לקריאת הדו”ח של ועדת השרים לענייני ירושלים.

איתור רכושם של נפקדים, הפעלת משת”פים ומיפוי מיליונרים: דו”ח פנימי מתאר את פעילותו של סניף מזרח ירושלים במנהל מקרקעי ישראל במהלך השנה הראשונה שלאחר הסיפוח.

לקריאת הדו”ח.

סיפוחם למדינת ישראל של העיר העתיקה בירושלים וכפרים פלסטיניים סמוכים בשלהי יוני 1967 הוסווה כצעד מנהלי שגרתי, במטרה למנוע התנגדות בינלאומית למהלך של סיפוח שטח כבוש אל המדינה הכובשת. מסמכים שחשף מכון עקבות מתעדים מקצת ממאמצי משרד החוץ לטשטש את משמעות הסיפוח – שניים מהם מוצגים כאן.

לקריאת המסמכים.

במסמך זה מוצגת עדות לגירוש המוני של 110 פלסטינים שנלקחו מרצועת עזה ונעזבו לגורלם בחצי האי סיני, ולביצוע הריסת בתים עונשית ברצועת עזה, סמוך לאחר כיבושה ביוני 1967. העדות מובאת בזכרון דברים שכתבו אנשי משרד החוץ מפיו של מושל רצועת עזה סא”ל חיים גאון. השיחה התקיימה למחרת האירועים המתוארים, ימים ספורים לאחר תום קרבות מלחמת ששת הימים.

לקריאת המסמך.

במשך השנה הראשונה שלאחר מלחמת ששת הימים דנו חברי ועדת החוץ והביטחון בינם לבין עצמם ועם מוזמנים שונים – שרי הממשלה, בכירי הצבא והמשטרה – בענייני היום ובשאלות אסטרטגיות.

לקריאת תמלילי הישיבות מיוני עד אוקטובר 1967.

לקריאת תמלילי הישיבות מאוקטובר 1967 עד מאי 1968.

לקריאת תמלילי הישיבות ממאי עד יוני 1968.

השטחים הכבושים, המנוהלים, המוחזקים או המשוחררים? הגדה המערבית, יהודה ושומרון או בכלל יהודה ואפרים? הכינוי שיש לתת לשטחים שנכבשו בידי צה”ל במלחמה היה נושא לדיון ער עוד בחודשי הכיבוש הראשונים.

לקריאת המסמכים וההצעות שהועלו.

כבר במהלך השנה הראשונה לכיבוש ביצעו גורמי ממשל ישראלים שורה ארוכה של מחקרים וסקרים ביחס לשטחים, לאוכלוסייתם ולכלכלה שלהם. כותרות המחקרים והסקרים מספקות הצצה אל תחומי העניין של ממשלת ישראל בשטחים כבר בראשיתו של הכיבוש. שניים מהמחקרים מוגשים כאן אף הם.

לקריאת המחקרים והרשימה.

מסמך מדיניות מיולי 1967 מנתח את היתרונות והחסרונות של שבע אפשרויות לעתיד הגדה המערבית ורצועת עזה – החל מסיפוחן לישראל וכלה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

לקריאת המסמך.

כבר בימיו הראשונים של הכיבוש החלו גורמים ישראלים שונים – אנשי מודיעין, עיתונאים ואחרים – לשוחח עם מנהיגים פלסטינים בכדי ללמוד על עמדותיהם ביחס לעתיד הגדה המערבית. כחודש ימים מתחילת הכיבוש הכין סמנכ”ל משרד החוץ, שלמה הלל, דו”ח בן שלושה עמודים שסיכם את העמדות שהביעו בשיחות אלה “כמה מהמנהיגים החשובים ביותר”.

לקריאת המסמך.

ב-4 ביולי 1967 מינה ראש הממשלה לוי אשכול “ועדה בין-משרדית מיוחדת למגעים מדיניים באזורי הכיבוש”, שנועדה לבדוק את המצב בשטח ולנסח המלצות בנוגע למדיניות ישראל בשטחים הכבושים. כעבור כשבועיים הגישה הוועדה מסמך מסכם קצר שבו פורטו סקירות והצעות לארגון שלטונה של ישראל בגדה המערבית.

לקריאת המלצות הוועדה.

בשלהי 1967 קיים הרמטכ”ל יצחק רבין דיון במטה הכללי של צה”ל תחת הכותרת “הגבולות האפשריים של מדינת ישראל לאור צרכי הבטחון”. הדיון נפרש על-פני שתי ישיבות, כארבע שעות בסך-הכל, שבהן שטחו חברי המטכ”ל את עמדותיהם והערכותיהם באשר למדיניות הרצויה לישראל ביחס לגבולותיה, ובפרט לגבי עתיד השטחים.

לקריאת סיכומי הדיונים במטכ”ל.

ביום ג’, 5 בדצמבר 1967, כינס ראש הממשלה, לוי אשכול, התייעצות במשרדו שבירושלים עם שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ”ל יצחק רבין וצמרת צה”ל. על סדר-היום: “החלפת-דעות בעניין השטחים המוחזקים”.

לקריאת פרוטוקול הפגישה.

אחד הנושאים על סדר יומה של ישיבת הממשלה שהתקיימה ב-20 באוגוסט 1967 היה מדיניות ישראל ביחס לגדה המערבית. ישיבת הממשלה באותו יום נחלקה לשניים: עיקר ישיבת אחר הצהריים הוקדש לדיון בדבר עתיד הגדה המערבית וההכרח לקבל החלטות בנושא זה.

לקריאת הפרוטוקול.

מזכר מאת היועץ המשפטי של משרד החוץ תיאודור מירון מגלה: ועדת השרים לענייני ביטחון אישרה גירוש של אישים פוליטיים מהשטחים – למרות אזהרת הפצ”ר מאיר שמגר שהדבר נאסר באמנת ג’נבה הרביעית.

לקריאת המסמך.

מסמך בן שמונה עמודים שכותרתו “סדרי שלטון ומשפט בשטח הכבוש ברצועת עזה ובצפון סיני” נכתב באוגוסט 1967 בידי נצ”מ י’ בן ארי, היועץ המשפטי למשטרת ישראל. המסמך, שנועד להכין את השוטרים לשירותם בשטחים שנכבשו לאחרונה, כולל הסברים תמציתיים בדבר דיני הכיבוש, מעמד השוטר בשטח הכבוש ומערכות המשפט ברצועת עזה ובצפון סיני.

לקריאת המסמך.

אחת הדוגמאות המוקדמות למאמץ לטשטש את מעמדם המשפטי של השטחים הכבושים באמצעות הימנעות משימוש במונח “כיבוש” מצויה במזכר ששלח יועצו המדיני של שר החוץ, מיכאל קומיי, אל סמנכ”ל המשרד ב-22 ביוני 1967.

לקריאת המסמך.

השאלה “באיזו מידה ניתן ורצוי לתת פסקי דין מוות לחבלנים” היתה בין הנושאים שעלו לדיון בישיבתה של ועדת התיאום שהתכנסה במשרד הביטחון בסוף ספטמבר 1967.

לקריאת פרוטוקול הישיבה.

מברק בסיווג “סודי ביותר” שנשלח אל שגריר ישראל החדש באותה תקופה בארצות הברית, יצחק רבין, מציג בכנות נדירה את הסיבות הממשיות לכך שישראל נמנעה מלהכיר רשמית בתחולתה של אמנת ג’נבה הרביעית על השטחים שכבשה ב-1967.

לקריאת המברק.

שבועות מספר לאחר המלחמה התייצב עו”ד מ’ לשירות מילואים בפרקליטות הצבאית ונשלח לשמש תובע צבאי וסגן יועץ משפטי באזור רצועת עזה וצפון סיני. את מסקנותיו משירותו בן 7 השבועות סיכם בדו”ח ששלח לפרקליט הצבאי הראשי, אל”מ מאיר שמגר.

לקריאת הדו”ח.

חודש בדיוק לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים סקר הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אל”מ מאיר שמגר בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת את התמודדות מערכת המשפט הצבאית עם חובות הצבא שנובעים מכיבושן של הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן.

לקריאת פרוטוקול הישיבה.

תיאודור מירון, היועץ המשפטי דאז של משרד החוץ, בחן ב-1968 את חוקיותה של מדיניות הריסת הבתים והגירוש של ישראל בשטחים. בחוות דעת סודית הסביר מירון – היום מבכירי המשפטנים בעולם – שהוראות אמנת ג’נבה חלות על פעולות ישראל בשטחים וגוברות על תקנות ההגנה לשעת חירום שעליהן נשענת המדינה עד היום.

לקריאת חוות הדעת.

מי שיסתכל על מפת ישראל יקבל את הרושם ששטח המדינה משתרע מהים התיכון במערב ועד נהר הירדן במזרח. זאת משום שהמפות המודפסות בישראל אינן מציגות את “הקו הירוק” שמפריד בין שטחה הריבוני של ישראל לשטחים שכבשה ב-1967. היעלמות הקו הירוק מהמפה אינה מקרית – זוהי תוצאה של החלטות סודיות שקיבלה ממשלת ישראל חודשים אחדים לאחר תום המלחמה.

להחלטה ולתמלילי הדיונים.

מראשית ימי המדינה משמש הייעור כלי להשגת שליטה בקרקע ולהבטחת עתודות של שטחים להתיישבות יהודית. תוכנית של קק”ל מ-1987 בשם “ייעור לשמירת שטחי המדינה” מדגימה זאת היטב.

לקריאת המסמכים.

ארכיון שב”כ סגור לחלוטין לעיון הציבור וקיים מעט מאוד תיעוד היסטורי זמין על פעילות הארגון. תיעוד יוצא דופן מספק מברק שנשלח מלשכת ראש שב”כ במרץ 1988 – על רקע פרוץ האינתיפאדה הראשונה – וחושף את עיקרי ההמלצות של שירות הביטחון לפעילות בשטחים הכבושים.

לקריאת המברק.

ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין, שכיהנה בין יוני 1977 לאוגוסט 1981, ביטאה שלב חדש ומואץ במדיניות ההתנחלות בשטחים הכבושים. מכתב של סגן שר הביטחון, מרדכי צפורי, מזהיר את בגין מפני הסכנה בהקמת התנחלויות ללא אישור ומציע לפנות את מתנחלי עצמונה וחברון. 

לקריאת המכתב.

שלמה גזית מילא תפקידים רבים בחייו הצבאיים. החותם העיקרי שהותיר על המציאות הישראלית הוא עיצובו של משטר הכיבוש הישראלי בשטחים כ”כיבוש נאור” – משטר השואף להקל על חיי היום-יום של התושבים הפלסטינים ובמקביל לדכא בנחישות כל ניסיון התנגדות פוליטית אליו. בראיון למכון דיוויס התייחס גזית לכמה מהפרקטיקות שהגה – בהן גירוש תושבים פלסטינים והריסות בתים.

לקריאת תמלול הראיון.

השימוש בתירוץ הביטחוני ככלי להשתלטות על אדמות פלסטיניות והקמה של התנחלויות ישראלית עליהן מוכר בעיקר משטחי הגדה המערבית. מברק סודי של משרד החוץ מיולי 1969 מדגים את השימוש שעשתה ישראל באותה שיטה – גם בסיני.

לקריאת המברק.

גינויים לשימוש השקרי בשיקולי ביטחון כמסווה להקמת התנחלויות באים על פי רוב מכיוון המתנגדים לפרויקט ההתנחלות. רק לעתים נדירות נתקלים בחשיפת התירוץ הכוזב דווקא מכיוון אלו המבקשים לחזק את ההתנחלויות, או במקרה זה – מפיו של אחד מראשי מפעל ההתנחלות. מכתב ששלח בדצמבר 1978 עורך הדין והפובליציסט אליקים העצני אל מנכ”ל משרד המשפטים מספק הצצה בלתי שגרתית על השיטה לנישול בעלי אדמות פלסטינים מאדמתם.

לקריאת המכתב.

הדעות באשר לסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, חלוקות בשאלה אם היתה זו הידרדרות מתמשכת במדרון חלקלק או שמא היו בין המנהיגים מי שרצו במלחמה אזורית. תיעוד היסטורי מלמד כי בשנים שקדמו למלחמה עסקה ישראל בהכנות מדוקדקות לארגון השליטה בשטחים שייכבשו – כך העריכה – בעקבותיה. תיעוד זה מעלה כי כיבוש השטחים במלחמה לא היה תוצאת לוואי בלתי מכוונת אלא חלק מתפיסה אסטרטגית ופוליטית.

לקריאת המסמכים.

ב-14 בדצמבר 1981 חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן לפיו “המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן”. שלושה ימים לאחר מכן חיבר אליקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי של משרד החוץ, חוות דעת בה ביקש לענות לשאלה “האם הרמה היא עתה חלק מישראל?”

לקריאת חוות הדעת.

מסמך פנימי מ-1971 פורש את הרקע לסירובה של ישראל להכיר בתחולת אמנת ג’נבה הרביעית בשטחים: הכרה שמדיניותה בירושלים סותרת את הוראות האמנה ורצון למנוע התערבות חיצונית ב”עניינים שאין לנו עניין שיתערבו בהם”, כהריסת בתים, גירושים, מעצרים מנהליים ואחרים.

לקריאת המסמך.

מסמכים שנחשפו לבקשת מכון עקבות מתארים את רשת הביטחון הכלכלית שהעניקה ממשלת ישראל לגופים מסחריים והתיישבותיים שהחלו לפעול מעבר לקו הירוק, ונועדה לבטח את המשקיעים מפני אובדן השקעותיהם כתוצאה מפינוי השטח הכבוש, שינוי במדיניות הממשל הצבאי או חרם כלכלי. עם הרחבת השימוש בכלי זה נוסדה חברת ביטוח ממשלתית ייעודית למכירת פוליסות ביטוח מפני “סיכונים פוליטיים” אלה – חברת ינאי.

לקריאת המסמכים.

התפתחות המדיניות הכלכלית והאזרחית של ישראל בשטחים הכבושים לאורך עשר השנים הראשונות של הכיבוש מתועדת בפרוטוקולים של “ועדת המנכ”לים לטיפול בנושאים האזרחיים בשטחים”. מכון עקבות מנגיש לשימוש הציבור את כל הפרוטוקולים הללו.

לקריאת הפרוטוקולים של ועדת המנכ”לים.

תכתובת של משרד מבקר המדינה מ-1973 חושפת פרשה שבה מסרו רשויות הרווחה הישראליות, באופן לא חוקי, תינוקות מוסלמים נטושים מסיני לאימוץ בידי משפחות נוצריות בחו”ל.

לקריאת התכתובת.

מסמכים של משרד החוץ חושפים נדבך חשוב – שעד כה לא היה ידוע – של פעילות ממשלת ישראל במסגרת מאמציה להדוף ביקורת על הפרות זכויות אדם שהיו חלק מהכיבוש כבר מראשיתו. המסמכים מתארים אירועים מהעשור הראשון לכיבוש, אולם אירועים אלה מהדהדים בפרקטיקה שקיימת גם היום: מאמץ מניפולטיבי לערער את פעילותם של ארגוני זכויות האדם.

לקריאת המסמכים.

במשך השנה הראשונה שלאחר מלחמת ששת הימים דנו חברי ועדת החוץ והביטחון בינם לבין עצמם ועם מוזמנים שונים – שרי הממשלה, בכירי הצבא והמשטרה – בענייני היום ובשאלות אסטרטגיות.

לקריאת תמלילי הישיבות מיוני עד אוקטובר 1967.

לקריאת תמלילי הישיבות מאוקטובר 1967 עד מאי 1968.

לקריאת תמלילי הישיבות ממאי עד יוני 1968.

שלמה גזית מילא תפקידים רבים בחייו הצבאיים. החותם העיקרי שהותיר על המציאות הישראלית הוא עיצובו של משטר הכיבוש הישראלי בשטחים כ”כיבוש נאור” – משטר השואף להקל על חיי היום-יום של התושבים הפלסטינים ובמקביל לדכא בנחישות כל ניסיון התנגדות פוליטית אליו. בראיון למכון דיוויס התייחס גזית לכמה מהפרקטיקות שהגה – בהן גירוש תושבים פלסטינים והריסות בתים.

לקריאת תמלול הראיון.

חוות דעת משפטית שנכתבה בשם הפצ”ר דאז, מאיר שמגר, מורה כי אין לפנות אוכלוסייה אזרחית בשטחים עבור אימונים צבאיים. עקבות איתר את המסמך בארכיון צה”ל עבור תושבי מסאפר יאטה שעתרו לבג”ץ. במהלך הדיון ציין השופט מלצר שעל פי המסמך לא היה צריך להכריז על שטח אש במקום.

לקריאת חוות הדעת.

ב-4 ביולי 1967 מינה ראש הממשלה לוי אשכול “ועדה בין-משרדית מיוחדת למגעים מדיניים באזורי הכיבוש”, שנועדה לבדוק את המצב בשטח ולנסח המלצות בנוגע למדיניות ישראל בשטחים הכבושים. כעבור כשבועיים הגישה הוועדה מסמך מסכם קצר שבו פורטו סקירות והצעות לארגון שלטונה של ישראל בגדה המערבית.

לקריאת המלצות הוועדה.

השאלה “באיזו מידה ניתן ורצוי לתת פסקי דין מוות לחבלנים” היתה בין הנושאים שעלו לדיון בישיבתה של ועדת התיאום שהתכנסה במשרד הביטחון בסוף ספטמבר 1967.

לקריאת פרוטוקול הישיבה.

מזכר שכתב לשר החוץ ב-1969 סמנכ”ל משרד החוץ לענייני הסברה, אלישיב בן חורין, חושף כי ממשלת ישראל ידעה ששימוש באדמות שנתפסו “לצרכי ביטחון” עבור התנחלויות הוא אינו חוקי.

לקריאת המסמך.

מראשית ימי המדינה משמש הייעור כלי להשגת שליטה בקרקע ולהבטחת עתודות של שטחים להתיישבות יהודית. תוכנית של קק”ל מ-1987 בשם “ייעור לשמירת שטחי המדינה” מדגימה זאת היטב.

לקריאת המסמכים.

בחזרה אל אחד הרגעים המכוננים של מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים: פרשת ליל הסדר במלון פארק בחברון שהחלה באפריל 1968. פרוטוקול פגישה של שר הביטחון משה דיין עם ראשי המתנחלים מראשית יוני 1968 מספק הדגמה לאופן שבו תירוצים, קריצות עין ומשחקי מילים שימשו כבר מראשית הדרך גם את המתנחלים וגם את מערכת הביטחון, ששילבו ידיים כדי לטפח ולהכשיר את מפעל ההתנחלויות.

לקריאת פרוטוקול הפגישה.

ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין, שכיהנה בין יוני 1977 לאוגוסט 1981, ביטאה שלב חדש ומואץ במדיניות ההתנחלות בשטחים הכבושים. מכתב של סגן שר הביטחון, מרדכי צפורי, מזהיר את בגין מפני הסכנה בהקמת התנחלויות ללא אישור ומציע לפנות את מתנחלי עצמונה וחברון. 

לקריאת המכתב.

השימוש בתירוץ הביטחוני ככלי להשתלטות על אדמות פלסטיניות והקמה של התנחלויות ישראלית עליהן מוכר בעיקר משטחי הגדה המערבית. מברק סודי של משרד החוץ מיולי 1969 מדגים את השימוש שעשתה ישראל באותה שיטה – גם בסיני.

לקריאת המברק.

גינויים לשימוש השקרי בשיקולי ביטחון כמסווה להקמת התנחלויות באים על פי רוב מכיוון המתנגדים לפרויקט ההתנחלות. רק לעתים נדירות נתקלים בחשיפת התירוץ הכוזב דווקא מכיוון אלו המבקשים לחזק את ההתנחלויות, או במקרה זה – מפיו של אחד מראשי מפעל ההתנחלות. מכתב ששלח בדצמבר 1978 עורך הדין והפובליציסט אליקים העצני אל מנכ”ל משרד המשפטים מספק הצצה בלתי שגרתית על השיטה לנישול בעלי אדמות פלסטינים מאדמתם.

לקריאת המכתב.

כ-130 התנחלויות הוקמו בגדה המערבית מאז שנכבשה ב-1967, לצורך הקמתן נדרשו לא פעם מגוון דרכים יצירתיות שאפשרו להשתלט על האדמות. אחת השיטות הנפוצות להקמת התנחלויות היתה שימוש באצטלה ביטחונית: שטחי אימונים, שטחי אש, תפיסה לצרכים צבאיים – מאחורי כל אלה הסתתרה לא פעם מטרה אחרת. דוגמה בולטת היא ההתנחלות כוכב השחר: איך הפכו אדמות פלסטיניות לבסיס צבאי, שהפך להתנחלות אזרחית?

לקריאת המסמכים.

מאמצע 2011 מפגינים תושבי הכפר הפלסטיני קדום במחאה על חסימתו לתנועה של הכביש הראשי המקשר בין כפרם לבין העיר שכם – לטובת הרחבת ההתנחלות הסמוכה, קדומים. מחאתם של תושבי קדום הביאה בדצמבר 2019 דווקא את מתנחלי קדומים לפנות אל שר הביטחון בדרישה שיפעל נגד ההפגנות המתקיימות מזה קרוב לעשור בכפר הפלסטיני השכן. לדבריהם, פעולות המחאה “פוגעות בשגרת החיים בשכונות רבות בקדומים”.

לקריאת המסמכים.

כמו התנחלויות רבות אחרות, גם התנחלויות גוש עציון הוקמו תוך שימוש באמתלה ביטחונית והוצגו כלפי העולם כמאחזים צבאיים. במכתב לרמטכ”ל יצחק רבין הבהיר אל”מ שלמה גזית בגלוי כי למרות הכסות הביטחונית – הצבא לא מתכוון לנקוט צעדים מעשיים למימוש ההצהרות האלה. בתגובה לדאגה שהביעו מספר נציגויות ישראליות בעולם, במשרד החוץ הוסיפו כי ידאגו למנוע פרסומים בעניין זה כדי למנוע ביקורת בעולם כלפי מדיניות ההתנחלות הישראלית.

לקריאת המסמכים.

מסמך שאותר בארכיון המדינה ממחיש את ההונאה שבשימוש בצווי תפיסה, שמיועדים לצרכים צבאיים הכרחיים בלבד, לשם גירוש תושבי האזור הבדואים והקמת התנחלויות אזרחיות.

לקריאת המברק.

מסמכים שנחשפו לבקשת מכון עקבות מתארים את רשת הביטחון הכלכלית שהעניקה ממשלת ישראל לגופים מסחריים והתיישבותיים שהחלו לפעול מעבר לקו הירוק, ונועדה לבטח את המשקיעים מפני אובדן השקעותיהם כתוצאה מפינוי השטח הכבוש, שינוי במדיניות הממשל הצבאי או חרם כלכלי. עם הרחבת השימוש בכלי זה נוסדה חברת ביטוח ממשלתית ייעודית למכירת פוליסות ביטוח מפני “סיכונים פוליטיים” אלה – חברת ינאי.

לקריאת המסמכים.

מזכר שכתב לשר החוץ ב-1969 סמנכ”ל משרד החוץ לענייני הסברה, אלישיב בן חורין, חושף כי ממשלת ישראל ידעה ששימוש באדמות שנתפסו “לצרכי ביטחון” עבור התנחלויות הוא אינו חוקי.

לקריאת המסמך.

רבות מההתנחלויות בגדה המערבית הוקמו תוך הפרת החוק, לכאורה ללא תאום וללא קבלת אישור מרשויות השלטון. בפועל, לא פעם נהנו המתנחלים מאישור בקריצה ומשיתוף פעולה מצד גורמים בתוך המערכת, ובעיקר – מהיעדר שיטתי של אכיפת החוק. תכתובת בעקבות דיווח היועץ המשפטי לממשלה על מאמציו הכושלים להביא לאכיפת החוק על מתנחלי גוש אמונים.

לקריאת המסמכים.

בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר הכיבושים המרכזיים של מלחמת העצמאות דנו השרים ביחס כלפי הציבור הערבי במהלך המלחמה – ובפרט בביזת רכושו. הדיון כולו היה מושחר וסגור לעיון עד עכשיו, ונפתח בעקבות פנייה של מכון עקבות.

לקריאת הפרוטוקול מ-21.7.1948.

שיקולי החשיפה של חומרים השמורים בארכיון המדינה אינם גלויים דיים. המציאות מוכיחה שלא פעם מאחורי טיעונים של שמירה על ביטחון המדינה, חשש לפגיעה ביחסי החוץ שלה או הגנה על פרטיותו של אדם – מסתתרת אמת אחרת. השחרות רבות – רבות מדי – של מסמכים או קטעי מסמכים נעשות לצורך שמירה על תדמיתה של המדינה, כפי שמוכיחה מחיקתו של משפט אחד מתוך סטנוגרמה של ישיבת הממשלה מ-23 בפברואר 1949.

לקריאת הסטנוגרמה והמשפט שהושחר.

במשך 73 שנה היו חלקים רבים מהפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מ-1948-1949 חסויים וסגורים בפני הציבור. כעת הם נחשפים ללא חלק מההשחרות שביצעו בהם בארכיון המדינה, והם מלמדים על מה שידעו ראשי המדינה בזמן המלחמה: עדויות קשות על מעשי טבח ופשעי מלחמה הגיעו לידיעת השרים, שדרשו לחקור את העניין. אלא שראש הממשלה בן גוריון הכריע שלא לבדוק לעומק את החשדות שהועלו ולהימנע מחקירה של חיילים.

לקריאת שלושה מהפרוטוקולים. 

הקריטריונים שלפיהם מחליטים בארכיונים הממשלתיים אם לחשוף או לחסות תיעוד היסטורי – אינם גלויים דיים לציבור. קריטריונים אלה אף אינם קבועים ושונו לאורך השנים. “מסמך הצירים”, המסמך המוצג כאן לראשונה, הוא אבן דרך חשובה בהיסטוריה של הסתרת תיעוד היסטורי בישראל משיקולים פסולים.

לקריאת “מסמך הצירים”.

בבפברואר 1948 מינה דוד בן־גוריון את יעקב ריפתין לחקור שורה של אירועים שהובאו לידיעתו, שבהם נחשדו אנשי ההגנה בביצוע מעשים חמורים ביותר – בהם מעשי רצח, עינויים בחקירה, שוד וביזה. בחלוף כשלושה שבועות הגיש ריפתין דין וחשבון המסכם את פעולות החקירה שביצע, כמו גם שורה של מסקנות והמלצות. הדו”ח עצמו מעולם לא פורסם – עד עתה. זהו פרסומו המלא הראשון.

לקריאת הדו”ח.

בשנים שלאחר סיום המלחמה ב-1949 החלה ישראל לבצע הסדר קרקעות בנגב – מהלך שנועד לקבוע ולרשום בעלויות על קרקעות הנגב, אך בפועל הביא להכרזה על שטחים נרחבים כעל אדמות מדינה. ב-1966 שלחו נציגים של 17 שבטים בדואים עצומה לראש הממשלה לוי אשכול: “אנו ממתינים בסבלנות זה 18 שנים. זכויותינו למיניהן נשללו ונגרם לנו סבל וכאב רב, אין אנו יכולים להמשיך ולסבול ולחכות לפתרון צודק עד אין סוף”, כתבו.

לקריאת העצומה ומסמכים נוספים.

הקמת אזור הסייג – שטח בן 1.1 מיליון דונם שהשתרע על כ-10% משטח הנגב – נועדה לרכז את התושבים הבדואים שנותרו בשטח מדינת ישראל לאחר המלחמה ולאפשר פיקוח על תנועותיהם. מסמך מיוני 1956 מפרט שורה של שינויים בגבולות אזור הסייג והעברה של תושבים בדואים לצורך מימוש האינטרסים הישראליים באזור.

לקריאת המסמך.

דחיקה מתמשכת מאדמות, ריכוז באזור מחייה מוגבל ואילוץ החקלאים למכור את תוצרתם באמצעות חברות מונופוליסטיות נצלניות – כך תיפקד הממשל הצבאי בנגב כזרוע המרכזית של המדינה לנישול ועושק של האזרחים הבדואים בדרום הארץ. במכתב אל שר החקלאות מגולל ראש שבט אל הוזייל מסכת ארוכה של גזל, שהגיעה לשיא כאשר קומביינים עלו על שדות השבט והחרימו תבואה משטח של 4,000 דונם. היבול המוחרם התגלגל לידיו של לא אחר מהמושל הצבאי עצמו.

לקריאת המכתב.

סקירה שחיבר באוגוסט 1960 סא”ל פנחס עמיר, המושל הצבאי של הנגב, מתחקה אחר מדיניותה של ישראל כלפי הבדואים באזור הר הנגב. המסמך סוקר את מערכת היחסים בשנים 1953-1959 בין גורמי מודיעין והממשל הצבאי לבין קבוצות ממטה העזאזמה שכונו במקובץ “הסרחינים”; החל בניסיונות החוזרים לנצלם לטובת המודיעין הישראלי וכלה בפעילות לענישתם ולגירושם מהאזור. 

לקריאת המסמך.

מסמך שאותר בארכיון המדינה ממחיש את ההונאה שבשימוש בצווי תפיסה, שמיועדים לצרכים צבאיים הכרחיים בלבד, לשם גירוש תושבי האזור הבדואים והקמת התנחלויות אזרחיות.

לקריאת המברק.

פרשת גירושם של אלפי בדואים מאזור פתחת רפיח עמדה במרכזה של אחת העתירות המרכזיות שהוגשו לבג”ץ בשנותיו הראשונות של הכיבוש. דו”ח ועדת החקירה הצבאית, שנחשף רק לאחר התדיינות ממושכת בבג”ץ ושמתפרסם כאן במלואו, מראה שהגירוש נעשה לצרכי ההתנחלות הישראלית בשטחים ולא מטעמי הביטחון להם טענה המדינה בפני שופטי בג”ץ.

לקריאת הדו”ח.

שיקולי החשיפה של חומרים השמורים בארכיון המדינה אינם גלויים דיים. המציאות מוכיחה שלא פעם מאחורי טיעונים של שמירה על ביטחון המדינה, חשש לפגיעה ביחסי החוץ שלה או הגנה על פרטיותו של אדם – מסתתרת אמת אחרת. השחרות רבות – רבות מדי – של מסמכים או קטעי מסמכים נעשות לצורך שמירה על תדמיתה של המדינה, כפי שמוכיחה מחיקתו של משפט אחד מתוך סטנוגרמה של ישיבת הממשלה מ-23 בפברואר 1949.

לקריאת הסטנוגרמה והמשפט שהושחר.

לא בכל יום נתקלים במסמך כזה: על פני ששה עמודים, באופן שיטתי ומסודר, נפרסת המדיניות הישראלית הבלתי מוצהרת כלפי המיעוט הערבי, כפי שהתגבשה בצמרת המדינה: ממניעת התארגנויות פוליטיות, דרך קיום אימונים צבאיים באזורים שבהם מתגוררים ערבים ועד הסללת בני הנוער לחינוך מקצועי על חשבון חינוך עיוני.

לקריאת המסמך.

סוגיית יחסיה של המדינה עם המיעוט הערבי מצויה על סדר היום כבר שנים ארוכות. ב-1973 חיבר שמואל טולידאנו, יועצם לענייני ערבים של שלושה ראשי ממשלה, דו”ח המנתח את מערכת היחסים ומציע תחזית לעתיד. “המטען המצטבר של מרירות, זרות ואכזבה כלפי המדינה מחד והחברה היהודית מאידך הגיעו להערכתי לממדים מדאיגים”, כתב. ואולם במקום להציג הצעות לשיפור מערכת היחסים הזאת, הדו”ח מטיל את האחריות בחזרה על האזרחים הערבים.

לקריאת הדו”ח.

לצד המדיניות הכללית של ישראל בשנות החמישים והשישים, שחתרה להרוס שרידים של כפרים פלסטיניים נטושים ולמחוק כל זכר לעבר הפלסטיני בארץ – התקיימה גם ביזה פרטית של עתיקות ושרידי מבנים בכפרים הריקים. בתכתובת עם הרמטכ”ל משה דיין, ביקש ממנו מנהל מחלקת העתיקות “להשפיע על קציניו כי יפסיקו את המנהג הזה”.

לקריאת המסמכים.

שני פרוטוקולים יוצאי דופן שנפתחו לעיון חושפים טפח מעמדות היסוד של ראשי מערכת הביטחון כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל. מהמסמכים עולה תמונה שבה מערכת הביטחון אינה אלא כלי שרת בידי אנשי השלטון החפצים במדיניות של סגרגציה והכפפת החברה הערבית לזו היהודית.

לקריאת הפרוטוקולים.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה ביצעה ישראל שורה של מעשי גירוש והריסת כפרים פלסטיניים. כך למשל בח’רבת ג’למה שבמשולש, שתושביה גורשו ממקומם, שדותיהם נלקחו ובתיהם נהרסו – כדי לאפשר את עלייתו לקרקע של קיבוץ להבות חביבה. משפחת נדאף, שבבעלותה היו כמה מאות דונמים של אדמה, ניהלה מאבק משפטי נגד הגירוש, אך אפילו קביעתו של בית המשפט כי הדבר בוצע “ללא כל יסוד חוקי וללא כל הצדקה” – לא עזרה לבני המשפחה לקבל בחזרה את אדמותיהם.

לקריאת המסמכים.

הערכת מודיעין מ-1953, שלוש שנים לפני מלחמת סיני, הזהירה מפני הפיכת המיעוט הערבי בישראל לגיס חמישי במקרה של מלחמה וקבעה מפורשות כי “יש לראות את ערביי ישראל כגוף עוין בשעת חירום”. אלא שהקביעה הזאת מעולם לא עמדה במבחן המציאות ואף סתרה את העובדות שהובאו במסמך עצמו.

לקריאת המסמך.

עוד במהלך הלחימה הועלו הצעות ליישב עולים חדשים בכפרים הפלסטינים שננטשו במהלך המלחמה ב-1948. תוכנית שחיבר איש קק”ל יוסף ויץ מניחה תשתית מפורטת לשיכון עולים בכפרים הנטושים בגליל העליון המערבי, כדי להשיג מטרה כפולה: פתרון מצוקת הדיור של רבבות העולים היהודים שהגיעו ארצה, ובמקביל – מניעת חזרתם של תושבים פלסטינים לכפרים ולאדמות שנעזבו.

לקריאת המסמך.

ב-1 ביוני 1951 בוטל הממשל הצבאי בעכו, לאחר שלוש שנים שבהן היתה העיר נתונה למשטר קפדני המבוסס על תקנות ההגנה לשעת חירום. כפי שמראה מכתבו של ראש העירייה היהודי הראשון של עכו, לא כולם קיבלו בהתלהבות את הבשורה על ביטול הממשל.

לקריאת המסמך.

מאחורי המושג “ערים מעורבות” מסתתרת היסטוריה מגוונת: חלק מן הערים היו מעורבות לפני 1948, חלקן נעשו מעורבות מיד אחרי המלחמה וחלקן הולכות ומתערבבות בשנים האחרונות בתהליכים חברתיים ודמוגרפיים ארוכים. מבט קצרצר על שהתרחש בערים האלה – בליווי שורה של מסמכי ארכיון – יכול לספק הסבר אפשרי לרמות האלימות והעימות שהתפרצו בערים האלה.

לקריאת המסמכים.

עם סיום הלחימה ב-1948 נותרו שטחים נרחבים שכבשה ישראל מיושבים בידי שבטים ותושבים ערבים. בעקבות זאת הוקמו מספר פורומים רשמיים שדנו באפשרות של העברת קהילות פלסטיניות ממקום מושבן – על מנת לפנות את השטחים לצורך התיישבות יהודית. מסמך מדצמבר 1948 מספק הצעה מפורטת להעברתם של כפרים ושבטים בדואים שנותרו בשטחי הגליל המזרחי, וריכוזם בכפרים ערביים ש”התפנה בהם מקום” בעקבות המלחמה.

לקריאת המסמך.

תיעוד היסטורי מהעשורים הראשונים לקיומה של ישראל מלמד על מידת העניין הגדולה שגילתה המדינה באירועי יום העצמאות ביישובים הערביים. המסמכים מגלים כי בממשל הצבאי ובמשטרת ישראל עסקו בקפדנות גדולה בשאלות כגון מי הניף דגל בכפר פלוני, היכן נערכו חגיגות ומה היה צביונן, מי צפה במצעד הצבאי ומי לא, ועוד.

לקריאת המסמכים.

עשור לאחר ביטול הממשל הצבאי חידשה ישראל את מדיניות הפקעת האדמות הערביות בגליל. בתגובה להפקעות נערך ב-30 במרץ 1976 יום האדמה הראשון, ומאז הוא מצוין מדי שנה במחאה על הנישול והגזל של האדמות. פרוטוקול של הוועדה לענייני התיישבות מפברואר 1979, בראשות השר אריאל שרון, מתאר בכנות ובישירות את התוכנית הישראלית להשתלטות מהירה על אדמות הגליל: באמצעות ייעור מסיבי והקמת מצפים במהירות הבזק.

לקריאת הפרוטוקול.