"הכרח בל יגונה": אדמות עקרבה, אדמות גיתית

באחד מימי חודש אפריל 72' חג מטוס קל מעל שדותיו של הכפר הפלסטיני עקרבה בבקעת הירדן. במשך כמה שעות המטיר המטוס כימיקלים על כ-500 דונמים זרועים חיטה והסתלק. בתוך ימים קמלה התבואה והתייבשה. קצת אחר כך העיתונאי הצרפתי ויקטור ציגלמן מהעיתון “נובל אובזרווטור” שמע על המקרה המוזר מידידים פלסטינים, שסיפרו לו שמשהו איום ונורא קרה בכפר ליד שכם. ב-3 ביולי פרסם ידיעה קצרה בעיתונו. כך הגיעה לידיעת הציבור פרשת הכפר הפלסטיני עקרבה.

אבל כדי להבין באמת את הפרשה, צריך לחזור כמה שנים אחורה.

***

פתיח: "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פודקאסט מבית מכון עקבות, בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל. מגישה: מירה עווד. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. מחקר: ליאור יבנה. תסריט: אדם רז. מפיק: עידו קינן.

***

לאחר כיבוש בקעת הירדן במלחמת ששת הימים, הודיע הצבא לכפר שכמחצית מאדמות התושבים נלקחות לצרכיו. מדובר באלפי דונמים ממזרח לכפר, באזור שגולש אל הירדן, ששימשו בעיקר כשטחי מרעה. השטחים האלה נסגרו והועברו לשימוש הצבא כשטח אימונים. התושבים קיבלו הוראה, למען ביטחונם, שלא להיכנס לשטח הסגור שכן, כפי שדווח בעיתון, "הדבר כרוך בסכנת נפשות". תושבי הכפר סיפרו לכתב העיתון "דבר", דני רובינשטיין, שהקפידו על הוראות הצבא ולא חזרו אל אדמותיהם.

אלא שב-1971, כמה שנים לאחר סגירת השטח הקודם, הודיע הצבא על הרחבת השטח הסגור, והזיז את גבולו כמה קילומטרים לכיוון הכפר. בעקבות הזזת הגבול נלקחו מאדמותיהם הפוריות עוד 5,000 דונמים. רק לאחר שהתלוננו התושבים בפני הממשל הצבאי הותר להם להיכנס לתוך השטח הסגור ולעבד אותו בימים מסוימים בשבוע, בין 12 בצוהריים לחמש בערב.

יום אחד במאי 1971 הגיע אדם אל מוכתר הכפר. לדברי המוכתר, האיש הציג את עצמו כנציג מנהל מקרקעי ישראל. הוא הציע לרכוש ממנו את חמשת אלפי הדונמים. הצעה זו, שהמוכתר השיב עליה בשלילה, חזרה על עצמה שוב ושוב בחודשים הבאים, ונענתה תמיד בשלילה. אחר כך, לפתע, הודיע נציג הממשל הצבאי למוכתר על ביטול ההיתר לעבד את האדמות שנסגרו. אגב כך הוא גם הציע שוב למוכתר למכור אותן.

בדצמבר יצאו תושבי עקרבה לעבוד את אדמותיהם בשטח החדש שנסגר. חודש או חודשיים אחר כך הגיעו חיילים והקיפו את השטח בחביות. במרץ 72' ביקרו במקום אנשי הממשל הצבאי, ראו את התבואה, ואמרו בכעס שהדבר "בניגוד לסיכומים". תושבי הכפר גם סיפרו שאנשי הממשל הורו לאחד התושבים לדרוס בטרקטור שלו את היבולים.

באפריל, כאמור, ערב הקציר, בא המטוס והמית את היבולים שכבר הבשילו. כ-500 דונם.

חושף הפרשה, העיתונאי הצרפתי ציגלמן, קבע פגישה עם מתאם הפעולות בשטחים. האלוף שלמה גזית לא הכחיש שהשלטונות אחראיים לריסוס היבולים. על פי ציגלמן, גזית אמר כי הריסוס הוא עונש על כך שהחקלאים את עיבדו את אדמותיהם, האדמות שנסגרו בפניהם. משרד הביטחון הגיב אף הוא: "מאחר והאזהרות לא הועילו, הוחלט להשמיד יבולים על שטח מסוים שנזרע והדבר אכן נעשה לפני שבועות אחדים" – כך לשון תגובתו הסבילה של משרד הביטחון בעיתון “דבר”. כותרת הידיעה, שנלקחה גם היא מהתגובה, ביקשה להזים שמועות: "לא יוקמו יישובים באדמות הכפר עקרבה".

לא לשם כך נסגר השטח, לא לשם כך רוססו השדות.

הפרסומים גרמו מבוכה. ב-7 ביולי התייצב תא”ל שלמה גזית בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נתן הסברים והשיב לשאלות. הידיעה בעיתון לא הביאה את תוכן הדברים. כמה ימים לאחר מכן הסביר שר הביטחון משה דיין בתוכנית “מוקד” בטלוויזיה כי "מישהו טעה בשיקול הדעת". השר ישראל גלילי התייחס לאירוע זה, לצד גירוש בדואים מפתחת רפיח שבוצע מוקדם יותר באותה שנה, כאל "תופעות שליליות מדאיגות". עד היום זהותם של האחראים לא הובררה עד תום.

באסופה שכינסה טקסטים של השר גלילי, נכתב בהערת שוליים שהאחראי להחלטה לרסס את השדות היה אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי גנדי. גלילי, או עורך הטקסט, טענו שהמעשה נעשה ללא ידיעת הממשלה, ולמורת רוחם של שריה.

על פתק ששמור בארכיונו של גלילי ביד טבנקין מציע כותבו כי האחראי להוראה הוא גלילי עצמו. מסמך שמור שחיבר רפאל ורדי, מפקד אזור יהודה ושומרון ב-20 ביוני 1972 – כחודשיים לאחר הריסוס – מחזק את הטענה כי ההחלטה על ביצוע הריסוס היתה של פיקוד מרכז.

יחיאל אדמוני, ראש המחלקה להתיישבות בהסתדרות הציונית, מסר בספרו גרסה מעט שונה:  לטענתו, הבקשה לריסוס באה מצד מְנַהֵל חטיבת ההתיישבות בהסתדרות הציונית. אלוף פיקוד המרכז זאבי הורה על ביצוע הריסוס לאחר שקיבל את אישורו של משרד הביטחון.

פרוטוקול ישיבה שהתקיימה במשרדי פיקוד מרכז ב-7 באפריל 1972 מצביע על כך שהריסוס היה תוצר של שיתוף פעולה בין לא מעט גורמים שחברו יחד, בשם המאמץ הישראלי לתפוס קרקעות לצורכי התנחלות. המסמך, שכותרתו "ריסוס שטחי החריגה בגזרת תל-טל", מפרט את חלוקת העבודה לצורך ביצוע מבצע הריסוס בין אגף מבצעים בפיקוד מרכז, מפקדת אזור יהודה ושומרון, הממונה על הרכוש הנטוש והמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. בין השאר נקבע כי הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש יעביר לגורמי הצבא מפה רלוונטית של האזור המיועד לריסוס עד לתאריך 9 באפריל, וכי הסוכנות היהודית תיידע את פיקוד מרכז עד 13 באפריל באשר לסוג חומר הריסוס שתבחר. עוד סוכם בישיבה כי:

"על פי הודעת הסוכנות היהודית יוטל ספק ביעילות הריסוס אם לא יבוצע תוך שבועיים-שלושה מהיום […] המועד המוצע לריסוס: יום א', 16 באפריל 1972, עד השעה 10:00 בבוקר.״

ב-10 באפריל הגיע מכתב רשמי אל חברת משקי הרי יהודה בע"מ, מאת הנהלת חבל ירושלים בסוכנות היהודית:

"נבקשכם להזמין בחברת 'כים אוויר' ריסוס 3,000 דונם שטחים זרועים בקוטל צמחים באזור תל-טל (בקעת הירדן), ובהתאם למחירים המקובלים אצלכם. התמורה תועבר אליכם בתוך 60 יום מתאריך ההזמנה, ובאמצעות מינהל מקרקעי ישראל."

יומיים לאחר מכן הודיע סרן שאול שרון, קב"ט בפיקוד מרכז, ליחידות הפיקוד השונות – בהן לשכת האלוף – וליחידות נוספות במפקדת אזור יהודה ושומרון כי חומר הריסוס שנבחר למשימה הוא חומר בשם "דו-קטלון", המחייב לוודא כי לאחר הריסוס לא ישהו בשטח בני אדם במשך שלושה ימים ובעלי חיים במשך עשרה ימים.

לאחר ביצוע הריסוס הוצעו לתושבי הכפר פיצויים כספיים על הנזק שנגרם ליבול שהושמד. פיצויים אלה הותנו בהסכמה לוויתור על שטחי קרקע נוספים שישראל חפצה בהם לצורך הקמת התנחלויות קבע. הממונה על הרכוש הנטוש ייעד לשם כך סכום של 14 אלף לירות ישראליות, אך מתאם הפעולות בשטחים הציע לעכב את תשלום הפיצויים על מנת להשתמש בכספים כמנוף לחץ במשא ומתן עם תושבי עקרבה שנועד לשכנעם לוותר על אדמותיהם. התושבים סרבו לקבל את הפיצוי שהוצע ואת תנאיו. הם רצו להמשיך לעבד את אדמותיהם.

על אף ההכחשה הרשמית, לא פסקו השמועות על הכוונות ההתיישבותיות ביחס לאדמות עקרבה. באמצע אוגוסט דיווח העיתונאי נחום ברנע כי הושעתה התוכנית להקמת היאחזות בשם תל-טל על אדמות עקרבה, "בעקבות התעוררות הוויכוח הציבורי על ריסוס השדות הסמוכים לכפר שנעשה על ידי הצבא, בלי קשר לתוכנית ההתיישבות".

ואז, באמצע הלילה, ב-24 באוגוסט, סמוך לשדות שרוססו, עלתה במפתיע על הקרקע ההיאחזות נח”ל גיתית, במבצע בָּזָק שיזם אלוף פיקוד המרכז זאבי. העיתונאי נחום ברנע כתב שהמבצע הוא

"פרודיה בלתי מוצלחת על האתוס של חומה ומגדל … [ועל] גבעה קֵרחת במדבר שומרון […] הקימו אוהלי מגורים, מתחו גדר סביב, הקימו מגדל-תצפית בראש הגבעה, טנק-מים, צינור, וקבעו אחיזה עברית נוספת בהרים שלנוכח בקעת הירדן.”

את שמה המקורי של ההיאחזות, תל-טל, על שם תל-טאוויל הסמוך, החליף האלוף לגיתית, על שמו של כלי הנגינה שהזכיר בצורתו את הבקעה הפורייה.

בדצמבר הועברה ההיאחזות אל מקום הקבע שנבחר עבורה. משאיות, מכונות, ומנופים יישרו את האדמה ופרקו מבנים טרומיים. לאור הפעלות הרבה במקום, הגיע לשטח הארכיאולוג והעיתונאי צבי אילן. הוא ביקש לשקול את הממד המוסרי שבנסיבות הקמתה של ההיאחזות החדשה:

"אין להשתמט ולהכחיש: גיתית-תל טל תקבל חלק מאדמות עקרבה שהופקעו לצורכי ביטחון. הינך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומני, האם זה צודק? תשובתי-אני: חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום תוכנית אלון בבקעת הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים שעל במת-ההר עצמה. […] ובכן, תוכנית אלון היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב. אך גבולותיה נחשבים לגבולות הביטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא-יגונה".

***

בנובמבר הגיעה לעקרבה המחאה. כמאה מפגיני תנועת "שמאל ישראלי חדש" – שי”ח – חילקו כרוזים ומחו על ריסוס האדמות ומסירתן להיאחזויות. אחת המשתתפות תיארה את ההפגנה השקטה, שנים אחר כך:

"כך עמדנו בשדה בפאתי עקרבה, מניפים כרזות לאין-רואה וקוראים קריאות לאין-שומע להשיב גזלה לבעליה, ומולנו שניים-שלושה צלמים וכתבים זרים, אחדים מתושבי הכפר ועשרות רבות של שוטרים וחיילים."

לאחר שהמפגינים לא נענו להוראת שוטרי מג”ב להתפזר, אספו השוטרים את הכרזות ועיכבו כמה מהמפגינים לחקירה.

כמה חודשים מאוחר יותר הובאו שישה מהמפגינים לדין בבית המשפט הצבאי בשכם. עם תחילת הדיון ועוד בטרם הוקרא כתב האישום, הגיש אחד הנאשמים, בן 17, מכתב חרטה בו הודה בהשתתפות בהפגנה בלתי חוקית והבטיח שלא לחזור על העבירה. חמשת חבריו קיבלו את צעדו ב"דומייה מהולה בתדהמה",  כפי שדווח בָּעיתון. התובע הצבאי עיין במכתב וביטל בו-במקום את האישום נגדו.

זה היה משפט מעט משונה. הנאשמים הודו באישום של השתתפות בהפגנה בלתי מותרת, אבל טענו כי היתה לכך הצדקה פוליטית. התובע הצבאי לא חקר את הנאשמים, כדי להימנע מלהיגרר לוויכוח פוליטי איתם. הנאשמים ביקשו להזמין כמה עדים, אך התובע הצבאי דחה את הבקשה.

כעבור ימים אחדים גזר בית המשפט את דינם של חמשת הנאשמים. הם הורשעו ונדונו כל אחד לקנס בסך 3,000 לירות או ששה חודשי מאסר תמורתם, ובנוסף עונש מאסר על-תנאי.

במסיבת עיתונאים שערכה תנועה שי"ח מסרו נציגי התנועה, ניבה לניר ורן כהן, כי החמישה מעדיפים לרצות מאסר ולא לשלם את הקנס. בעיקר כמחאה על העונש אבל גם מחוסר יכולת כלכלית. קצת אחר כך השתמש המפקד הצבאי של נפת שכם בסמכותו והקל בעונשם, מבלי שביקשו. העונש הופחת ל-500 לירות או חודש אחד של מאסר. אז הודיעה תנועת שי"ח על החלטתה לשלם את הקנס.

***

היוזמה להקמת ההיאחזות שתהפוך בבוא היום למושב גיתית הגיעה מצידו של האלוף זאבי, בישיבה עם שר הביטחון משה דיין בסוף אוגוסט 71'. ההצעה להקים יישוב באזור תל טאוויל, שכונה מעתה תל-טל, עלתה על הכתב אחרי מספר ימים:

“אתר הישוב המוצע מצוי 4 ק”מ צפונה למעלה אפרים. בשלב ראשון נמצאים בידינו 2,400 דונמים ראויים לעיבוד. שטחים נוספים ראויים לעיבוד מצויים בסביבה."

באוקטובר 1971 החליטה ועדת השרים להתיישבות לכלול שלוש התנחלויות בתקציב של שנת 1972/3: כפר חרוב, מורג שברצועת עזה, ותל-טל – כולל פריצת הדרך למשבצת הקרקע המיועדת. חודשיים לאחר מכן, החליטו אנשי הסוכנות היהודית על תוואי הקו שנקרא "קו אין כפרים" באזור תל-טל. "עם סימונו של קו זה לא יותר עיבוד שטחים על-ידי ערבים ממזרח לקו, אך תותר רעייה", נכתב בסיכום הדיון.

עם זאת, בחודשים הבאים נראה היה שההכנות לקראת הקמת היישוב החדש מתעכבות. כשהתברר שהעבודות לא מתבצעות בקצב המצופה, שיגר האלוף זאבי מכתב נזעם אל מתאם הפעולות גזית, והאשים את המחלקה להתיישבות בהתחמקות מהקמת היישוב בתל-טל: "שיטת כרסום בהחלטות והבטחות שווא של המחלקה להתיישבות ראויה לגינוי ולתגובה חריפה".

גזית פנה לשר גלילי. התברר כי כל שלושת היישובים ששר הביטחון הציע להעלות לקרקע בבקעת הירדן עוד השנה ירדו מסדר היום, ונותר תל-טל בלבד – והנה גם עלייתו נדחתה. גזית ביקש "ליזום בהקדם דיון חוזר בנושא זה במגמה לבחון מחדש האפשרות של התיישבות השנה בתל-טל, בין על ידי גרעין אזרחי ובין על ידי היאחזות נח”ל".

בחודש מאי נראה היה שהקמת היישוב תל-טל חוזרת למסלול.

ב-14 במאי כונס בלשכתו של אלוף פיקוד מרכז זאבי דיון רם דרג שמטרתו, כך על פי הפרוטוקול, "מציאת פתרון ושיטה להעלאת היאחזות נח"ל באזור תל-טל בשנת 1972". בדיון נקבעה השיטה: היאחזות ארעית תעלה לשטח בהקדם האפשרי, ללא צורך בהכנת תשתיות מיוחדות ותוך תיאום מרבי בין כלל הגורמים הרלוונטיים. לאחר דיון בסוגיות אופרטיביות כמו מים, חשמל ופריצת כבישים להיאחזות, הוזכר גם נושא הקרקעות הדרושות להקמת ההיאחזות. בעניין זה היו לנציג הממונה על הרכוש הנטוש חדשות טובות:

"מר גל און דיווח בישיבה כי בניגוד לדיווח שלו בוועדת המיקום, קרקעות האמבטיה נמצאות בידי מינהל מקרקעי ישראל וניתן לתכנן עליהן עיבוד קרקעות."

בצירוף מקרים מתסכל, בדיוק באותו יום שבו מצאו בלשכת מפקד פיקוד מרכז את "הפתרון והשיטה" להקמת היאחזות נח"ל על אדמות עקרבה, פנו חברי מועצת הכפר אל שר החקלאות בניסיון לשים סוף לגזל המתמשך של אדמות הכפר על מנת להקים בהן התנחלויות ישראליות:

"אנו החתומים מטה, יו"ר וחברי מועצת הכפר עקרבה שליד שכם, מתלוננים בזאת ופונים אליכם לעזור. כולנו תקווה שבקשתנו תיענה בתשומת לב מיוחדת […] תושבי עקרבה מונים כ-4000 נפשות. לרשותם 145 אלף דונם אדמה חקלאית המשמשת לפרנסת משפחותיהם, הן מהיבולים החקלאיים והן משטח המרעה לבהמות. הממשל שרף 3,400 דונם של חיטה, אף כי הוא מודה בשריפת 2,800 דונם בלבד. השריפה הסבה לנו הפסדים ונזקים כבדים. בנוסף לכל זה המושל החרים 120 אלף דונם מתוך 145 אלף לצורך היאחזויות. ואילו השאר, 25 אלף דונם – מה יכולים הם להניב? ולמי יכולה התנובה להספיק? אנו חיים בחסותה של מדינת ישראל הדמוקרטית שאינה נוקטת אפליה גזעית. על סמך זה אנו מבקשים את כבודכם לנקוט בצעדים מהירים למנוע מהממשל להשתלט על אדמותינו, כי הקמת היאחזויות באדמותינו החקלאיות תמנע מאיתנו את היבול החקלאי שהוא מקור מחייתנו ופרנסת ילדינו ומשפחותינו. מניעתנו מעיבוד אדמותינו פירושה השמדתנו."

פנייתם של חברי מועצת עקרבה לא שינתה את התוכניות של ישראל. שלושה ימים לאחר מכן, ב-17 במאי התקיים סיור בשטח לקביעת מיקומה המדויק של ההיאחזות בתל-טל. וזאת בעקבות הדיון שנערך רק כמה ימים קודם לכן בלשכת מפקד הפיקוד. במסמך סיכום הסיור נקבע כי קיימת אפשרות להקמת ההיאחזות "על אדמת טרשים בלבד", מבלי שפורטו הסיבות לכך, אולם ניתן לשערן: באזור הקמת היישוב המיועד לא היו בידי הממונה אדמות זמינות. האדמות היו כולן פרטיות ומעובדות על ידי פלסטינים. הימים חלפו, ובדיון מסכם שהתקיים בראשית יוני ביחידת ההגנה המרחבית במטה הכללי מסר נציג מחלקת ההתיישבות: "התושבים המקומיים סרבו לקבל הצעות הממונה להעמיד לרשותנו שטח של 1,800 דונם מתוך כ-7,000 דונם אדמות נפקדים ובכך לסיים סופית את תביעתנו שם".

הפתרון שהוצע היה לתפוס את הקרקע.

אלא שבתחילת חודש יולי התפרסמה פרשת הריסוס ושיבשה את התוכניות. הזעם על השמדת יבוליהם של חקלאי עקרבה לובה על שמועות על מוטיבציות התנחלותיות מאחורי המעשה. באוגוסט דיווח נחום ברנע בעיתון “דבר” שהתוכנית להקמת היישוב תל-טל ליד הכפר עקרבה הושעתה "בעקבות התעוררות הוויכוח הציבורי על ריסוס השדות הסמוכים לכפר שנעשה על ידי הצבא, בלי קשר לתוכנית ההתיישבות".

כנראה שהפרסום ב”דבר” הרגיז מישהו. בדיון שהתקיים קצת אחר כך הציע פיקוד מרכז כי העלייה לקרקע תיעשה לקראת סוף אוגוסט. פיקוד הנח”ל הודיע כי יעלו 80 חיילים ואנשי סגל, ודרש מהסוכנות היהודית לספק את הציוד הדרוש. מפקדת אזור יהודה ושומרון הסכימה להקמת המחנה בשטח שהציע פיקוד המרכז. נציג המפקדה המליץ על דרך לתפוס את הקרקע: "להוציא צווי תפיסה שנמצאים במגירה. כיום השטח סגור".

ערב העלייה הבהולה של היאחזות הנח”ל למיקומה הזמני, צלצל השר ישראל גלילי אל לשכת ראש הממשלה גולדה מאיר וביקש שיימסר לה, עוד באותו יום, כי למחרת צפויה עלייתה לקרקע של היאחזות הנח”ל גיתית. במכתב לגולדה פירט גלילי קצת יותר, וכתב כי בימים האחרונים ביצעו מינהל מקרקעי ישראל, המחלקה להתיישבות ומפקדת יו”ש "בדיקה חוזרת ומדוקדקת של נושא הבעלות על הקרקעות בשטח […] המיועד לעיבוד על-ידי יישוב הקבע שבתוכניתנו להקים במקום".

בעקבות הבדיקה הגיעו למסקנה שלעת עתה יֵעָבְּדוּ אנשי ההיאחזות שטחים באזור על מנת “להשלים ולוודא את ההסדרים אשר הושגו לגבי שטח זה”. השר גלילי חתם את דבריו בגוף ראשון רבים:

"הננו מקווים כי יובטחו ההסדרים הדרושים על-מנת שלא יחול עיכוב מיותר להתחלת עיבוד [ה]שטח".

מה היו "ההסדרים הדרושים" הללו?

כמו באזורים אחרים בבקעת הירדן, מאמץ ההתנחלות הישראלי לא יכול היה להישען על קרקעות ממשלתיות וציבוריות, שהיו מעטות מאוד באזור זה. העיתונאי ברנע כתב: "באזור מזרחית לעקרבה המהווה חלק מגבולות תוכנית אלון המדריכה את ההתיישבות בבקעה קיימת בעיה של ריכוז אדמות תושבים, כך שניתן יהיה להקים ישוב עברי בצד הישובים הערביים הקיימים".

הבעיה זוהתה בשלב מוקדם. וכדי לפתור אותה, ניסו להביא את התושבים להסכים להחלפת חלקותיהם בחלקות של נפקדים – בני משפחות ושכנים מהאזור שברחו במלחמת 67' אל מעבר לנהר – ובכך ליצור חלקות אדמה רצופות עבור ההיאחזויות. במהלך שנת 1970 פיתחה המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית הצעות להקמת יישובים באזור בקעת הירדן. ביולי אותה שנה הציגה המחלקה להתיישבות אפשרויות לפריסת יישובים ישראלים בבקעה. 100 אלף דונם של קרקעות ראויות לעיבוד נסקרו בבקעת הירדן. מתוכן, 42 אלף דונם היו אדמה ממשלתית ואדמות נפקדים, שהמחלקה הגדירה במלים "ברשותנו כעת". מחלקת ההתיישבות הציגה שתי אפשרויות לבחירה: אפשרות אחת שהניחה שימוש בכל האדמות הפוריות שנסקרו, כולל פרטיות, ואפשרות שנייה שנשענה על שימוש באדמות הנפקדים לצד אדמות המדינה.

המאמץ “לרכז קרקעות” בבקעת הירדן בוצע על ידי מינהל מקרקעי ישראל באמצעות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש. המשימה: חיבור של 42 אלף הדונם בבעלויות שונות לגושים שיאפשרו התיישבות ישראלית. המלאכה לא היתה קלה. פניות לתושבי הכפרים הפלסטיניים התפרשו כניסיונות לקנות את הקרקע. בסופו של דבר התגבשה דרך פעולה, שאותה חשף בשנת 2005 מבקר המדינה:

"בסוף שנות השישים ובמהלך שנות השבעים הוקצו ליישובים ישראלים בבקעת הירדן אדמות בבעלות פלסטינית, הן בדרך של חילופי קרקעות, שבהם הוענקו לפלסטינים אדמות חלופיות שהיו בבעלות נפקדים; והן באמצעות הקצאה ישירה של אדמות של נכסי נפקדים בהיקף של אלפי דונם. פעולות הקצאה אלה, שהוגדרו במסמכים [מסוף שנות התשעים] של היועמ"ש למינהל כבלתי חוקיות לכאורה, המשיכו להתבצע על ידי המינהל גם לאחר מכן".

כדברי מבקר המדינה, מדיניות זו נגעה לכל האדמות בבקעת הירדן. כדי למנוע את הסיכון שבצורך להשיב אדמות ובתי נפקדים לבעליהם – במקרה שישובו – גובשה רשימה של נפקדים בעלי אדמות בבקעה, ונאסר עליהם לבוא ולבקר בשטחים שבשליטת ישראל. הרשימה הלכה וגדלה, עד שבסופו של דבר מנתה כ-2,000 פלסטינים נפקדים, שנאסר עליהם לשוב ולבקר במקום הולדתם או להתאחד עם משפחותיהם, מחשש שידרשו את אדמותיהם בחזרה – אדמות, שניתנו בינתיים לשימוש ההתנחלויות הישראליות בבקעה.

אם כן, האם “ההסדרים הדרושים” המדוברים, שעליהם כתב גלילי לגולדה, היו הסדרים מסוג ריכוז קרקעות? אולי.

ואולי היו אלה הסדרים אחרים שקיוו בצבא להשיג מול תושבי עקרבה על מנת להשיג סוף סוף את הקרקעות הדרושות. במקביל לניסיונות התפיסה, ההיאחזות והרכישה של הקרקעות נעשו מאמצים עילאיים – ויוצאי דופן יש לומר – כדי לגבש שורה של הטבות שבאמצעותן היה מי שקיווה לפתות את תושבי עקרבה לוותר על האדמות הנחשקות. כדי לגבש את ההטבות האלה מונתה באוקטובר 1972 במפקדת אזור יהודה ושומרון ועדה מיוחדת, שתפקידה "בדיקת דרכים אפשריות למתן הטבות לכפר עקרבה תמורת ויתור על 1,800 דונם מתוך סך הכל שטח של 5,000 דונם השייך לכפר והאסור לעיבוד כיום". בדו"ח הוועדה מפורטת שורה ארוכה של תחומים, שבצבא חשבו שיהיה אפשר לצ'פר בהם את תושבי עקרבה; בין השאר, בניית מגרש משחקים וגדר בבית הספר החדש לבנות של הכפר; הקמת גנון לילדים; הקמת מרפאה חדשה; שיפוץ המסגד; אספקת מי שתייה וחיבור הכפר לרשת החשמל הישראלית; זיפות מגרש חניה בכפר וסלילת כבישים פנימיים; מתן כלים חקלאיים ומכונות לצורך שיפור העיבוד החקלאי; טיוב ודישון של הקרקע; מתן הדרכה חקלאית; וכמובן – תשלום פיצויים על היבול שרוסס והושמד.

נוסף לכל אלה, הציעו חברי הוועדה לנקוט במה שכונה על ידם "טיפול אישי":

"מוצע לנהל משא ומתן עם בעלי השפעה בכפר המהווים את מוקדי ההתנגדות העיקריים לביצוע הפרויקט הנ"ל. לאחר איתורם של בעלי ההשפעה בתוך החמולות מוצע לפעול בדרך של מתן טובות הנאה אישיות מיוחדות בתחומים של איחוד משפחות והטבות כלכליות שונות."

מהמקרה של גיתית ניתן ללמוד לא מעט על יישובי בקעת הירדן, שהוקמו בשטחים שנכבשו ב-67', אך למרות זאת לא נחשבים בעיני מרבית הציבור הישראלי ל”התנחלויות”. חיפוש במסמכי ארכיון מעלה שאפשר להדגים חלק מהעיוותים המשפטיים שליוו את מפעל ההתנחלויות באמצעות סיפור הקמתו של המושב גיתית, שבו מתגוררים היום למעלה מ-300 תושבים. סיפור הקמת גיתית הוא סיפור של ניצול לרעה של טיעוני ביטחון, גזילת אדמותיהם של פליטים-נפקדים וניסיונות חסרי-עכבות כמעט להשתלט על אדמות פלסטיניות תוך התעמרות בתושבים המסרבים להיענות לגחמות ההתיישבותיות של ישראל.

***

"אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תודה לצוותי ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר – יד יערי בגבעת חביבה, וארכיון יד טבנקין. פרקי הסדרה נשענים על מחקר ממושך שקיימנו בעזרתם. תודה גם לאנה ולרון מהצנזורה הצבאית.

הפודקאסט "אמצעים וכוונות" מבית מכון עקבות מופק בשיתוף קרן קונראד אדנאואר בישראל. אתם מוזמנים לעיין במסמכים ששימשו להפקת פרק זה באתר האינטרנט של מכון עקבות:akevot.org.il , כמו גם במאות מסמכים מרתקים נוספים.

אם מה שאנחנו עושים נראה לכם חשוב ומועיל – נודה לכם אם תשקלו לתרום לנו.

נשמח לקבל הערות והצעות בכתובת contact@akevot.org.il. תודה על ההאזנה.