חקירת תלונות על עינויים – "חשוב לשב"כ וחשוב לשלטון החוק"

במאי 1987 החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי. הוועדה הוקמה כדי לבדוק את שיטות החקירה והנהלים של שירות הביטחון הכללי, על רקע פרשת חקירתו בעינויים והאשמתו בריגול (על לא עוול בכפו) של קצין צה"ל, סגן עיזאת נאפסו. ברקע הדהדה גם פרשת קו 300, שהתרחשה כשלוש שנים קודם לכן, שבה אנשי שב"כ הוציאו להורג שני פלסטינים שחטפו אוטובוס ישראלי, ובהמשך זכו לחנינה מנשיא המדינה.

במהלך עבודתה של ועדת לנדוי התגלעה מחלוקת בנוגע לזהות הגורם שבידיו תינתן הסמכות לחקור תלונות של נחקרים בשב"כ: בעוד שמשרד המשפטים דרש כי הסמכות תופקד בידיו, שירות הביטחון התנגד לכך והתעקש להיות זה שיחקור תלונות של נחקרים. ועדת לנדוי קיבלה את עמדת שירות הביטחון, והמליצה כי בדיקתן של תלונות נחקרים תבוצע בידי גורם פנימי בתוך שב"כ. הוועדה אף הכשירה למעשה שימוש בעינויים, תוך טביעת הביטוי המכובס "לחץ פיזי מתון" שנועד להגדיר את רף העינויים המותר.

אירועי האינתיפאדה הראשונה ועדויות על מקרים רבים של התעללות בעצורים פלסטינים העלו מחדש על סדר היום הציבורי את הסוגיה של עינויים בחקירות שב"כ. בפרט, דיון ציבורי ער התפתח בעקבות מותו של חאלד שיח' עלי בדצמבר 1989 במתקן חקירות של השב"כ בעזה. שנתיים לאחר דו"ח ועדת לנדוי הוקמה במשרד המשפטים ועדה נוספת, הפעם בראשות המשנה לפרקליטות המדינה עו"ד רחל סוכר, ובידיה הופקדה המשימה לבדוק מקרי מוות בזמן חקירה ולגבש המלצות בנושא. דו"ח ועדת סוכר נותר חסוי עד היום.

בדיון בכנסת ב-14 במרס 2000 התייחס חבר הכנסת דן מרידור לפעילותן של שתי הוועדות ואמר: "התברר ששנתיים ומשהו אחרי דוח לנדוי, כשיטה, המשיכו באותו חדר חקירות מרכזי בעזה בשיטה של עינויים ובשקר. אמר לי אז השופט לנדוי בשיחה בביתו, כשהבאתי לו את דו"ח סוכר: 'אני מרגיש נבגד, הונו אותי'. מי שרוצה לעצום את עיניו ולהניח שהפרצות הקטנות בדלת לא תיפרצנה, יבושם לו. אני לא מוכן לעשות זאת".

המכתב המובא כאן מיולי 1992 מאת שר המשפטים דן מרידור לראש השב"כ יעקב פרי, מסכם את הדיון שהתקיים בין משרד המשפטים ושב"כ בסוגיית סמכות החקירה של חוקרי השירות. באותם ימים, כמעין פשרה בין שני הגופים, הוקם המבת"ן – מבקר תלונות נחקרים בשב"כ, שאליו ניתן להפנות תלונות. עם זאת, הגוף החדש שהוקם לא היה עצמאי כלל: בשנים 2014-1992 המבקר עצמו היה איש שב"כ, והוא הוסמך לערוך בדיקה מקדימה של תלונות ולהעביר את ממצאיו אל הממונה עליו בפרקליטות המדינה. על פי נתוני הוועד הציבורי נגד עינויים, בשנים אלה הוגשו למבת"ן כ-1,000 תלונות על עינויים בחקירה – אף לא אחת מהן הביאה לפתיחה בחקירה פלילית.

בשנים האחרונות שונה מעט מבנה היחידה, וכיום המבקר הוא איש משרד המשפטים. עם זאת נראה שבשטח לא השתנה הרבה – רק החודש פורסם כי החקירה הראשונה שנפתחה אי פעם נגד אנשי שב"כ, בחשד שהורו לחיילות לבצע חיפוש באברי המין של פלסטינית שנעצרה ב-2015, נסגרה מחוסר ראיות.