תיאודור מירון, היועץ המשפטי דאז של משרד החוץ, בחן ב-1968 את חוקיותן של מדיניות הריסת הבתים והגירוש של ישראל בשטחים. חוות הדעת המשפטית שחיבר סווגה "סודי ביותר" ונמצאה לפני חודשים אחדים בארכיון המדינה. במסמך הסביר מירון – היום מבכירי המשפטנים בעולם – שהוראות אמנת ג'נבה חלות על פעולות ישראל בשטחים ושהוראות האמנה גוברות שם על תקנות ההגנה לשעת חירום, עליהן נשענת המדינה עד היום.
ב-10.3.1968 דיווח סמ"ר עמוס צ', רכז מודיעין במשטרת עזה, למפקדו על השתתפותו בהריסתם של שלושה בתים בשכונת זיתון שבדרום העיר עזה. סמ"ר צ' ציין כי שלושת הבתים סמוכים למקום שבו התגלה יום קודם לכן מוקש וסומנו להריסה בידי הצבא. "בכל המקרים הוסבר בערבית כי מפוצצים את הבית מאחר ונמצא מוקש מתחת למסילה ואיש מהם לא שיתף פעולה למען גילוי האיש שהניח את המוקש", כתב. לתושבים נמסרה אזהרה מראש ומטלטליהם הוצאו מהבתים, פרט לבית האחרון: כשבאו אליו השוטרים והחיילים כבר לא היה בו איש והרכוש הוצא.
באותו יום דיווחו העיתונים כי מועצת זכויות האדם של האו"ם קראה לישראל להימנע מהמשך נקיטת מדיניות של הריסת בתי פלסטינים בשטחים הכבושים שבידה. העיתון "דבר" הביא מדבריו של נציג ישראל בוועדה, שבתאי רוזן, לפיהם "שלטונות ישראל מפוצצים בתים רק במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר הוכח כי הבעלים הם חבלנים." המועצה החליטה ברוב של 17 מדינות נגד אחת (ישראל) ותוך הימנעותן של שבע מדינות לשלוח לישראל מברק בעניין הרס הבתים. נציג ארצות הברית בוועדה, שנמנע בהצבעה, הקריא את הודעת מחלקת המדינה לפיה אמנת ג'נבה הרביעית חלה על ישראל בפעולותיה בשטחים הכבושים, בכללם מזרח ירושלים. במסיבת עיתונאים שקיים בוושינגטון באותו יום הסביר דובר מחלקת המדינה את הוראות האמנה, לפיהן אל למדינה הכובשת להעניש אזרחים בשטח כבוש על עבירות שלא בוצעו בידיהם ואל לה להשמיד רכוש שלא לצורך צבאי הכרחי. עוד דיווחו עיתוני היום שממלכת ירדן הגישה תלונה למזכ"ל האו"ם על גירושו אליה של ראש עיריית ירושלים לשעבר, רוחי אל-חטיב. מדיניות הריסת הבתים והגירושים שנקטה ישראל בשטחים שכבשה, ושאלת התאמתה לחובותיה של ישראל על פי המשפט הבינלאומי, זכו לתשומת לב בינלאומית ניכרת.
בעקבות הודעת מחלקת המדינה האמריקאית והחלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם , שלח היועץ המשפטי של משרד החוץ למנכ"ל המשרד מסמך שכותרתו "אמנת ג'נבה: פיצוץ בתים וגירושים". בחוות דעת משפטית שחיבר היועץ תיאודור מירון לבקשת המנכ"ל גדעון רפאל, קבע מירון כי המדיניות של הריסת בתי פלסטינים, שישראל ביססה את חוקיותה על הוראות תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, סותרת את הוראות אמנת ג'נבה הרביעית, וכך גם גירושם של אזרחים מהגדה המערבית לירדן (לפי תקנה 112). בחוות הדעת קבע מירון כי נכונה הפרשנות הדומיננטית לאמנה, לפיה "[…] אין זה מסור לשיקול דעתו של הכובש האם להפעיל את אמנת ג'נבה או את החוק המקומי הסותר את אמנת ג'נבה, אלא עליו להפעיל את אמנת ג'נבה בלבד". לאור זאת, ציין כי הטיעון המשפטי שבאמצעותו הגנה הפרקליטות הצבאית על מדיניות הריסת הבתים "אינו משכנע".
חוות הדעת, שסווגה "סודי ביותר", דנה גם בשאלת תחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית על השטחים הכבושים ובעמדה הישראלית בעניין. מירון הציע כי על אף המדיניות הישראלית "[…] להתחמק מהודעות בדבר כפיפותנו לאמנה מס' 4", כדאי לישראל לשים לב ללחץ ההולך וגובר עליה ליישם את הוראות האמנה במסגרת שליטתה בשטחים. מנכ"ל משרד החוץ שלח את חוות הדעת של מירון אל מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, יעקב הרצוג. חוות הדעת עשויה לעניין אותו ואת ראש הממשלה, כתב רפאל.
חוות הדעת של מירון תוייקה ונשכחה, ואת המדיניות הישראלית מובילה עד היום עמדה שמבקשת לטשטש את שאלת תחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. ב-2015 איתר מכון עקבות עותק של חוות הדעת של מירון בארכיון המדינה. המסמך הוגש לבית המשפט העליון במסגרת בקשתם של שמונה ארגוני זכויות אדם (בהובלת המוקד להגנת הפרט) מבית המשפט לקיים דיון נוסף בעתירה (שנדחתה) נגד חוקיות השימוש בסעיף 119 לתקש"ח בכדי להרוס ולאטום בתי חשודים פלסטינים. בנובמבר 2015 דחתה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, את הבקשה לקיים דיון נוסף בסוגיה, אולם חלק משופטי בית המשפט נקטו מאז עמדה ברורה נגד אופן יישום מדיניות הריסת הבתים ובמקרים אחדים קיבלו עתירות נגד הריסת בתים.