עוד במהלך הלחימה הועלו הצעות ליישב עולים חדשים בכפרים הפלסטינים שננטשו במהלך המלחמה ב-1948. תוכנית שחיבר איש קק"ל יוסף ויץ מניחה תשתית מפורטת לשיכון עולים בכפרים הנטושים בגליל העליון המערבי, כדי להשיג מטרה כפולה: פתרון מצוקת הדיור של רבבות העולים היהודים שהגיעו ארצה, ובמקביל – מניעת חזרתם של תושבים פלסטינים לכפרים ולאדמות שנעזבו.
בזמן המלחמה ובשנים שלאחריה הועלו מספר הצעות ותוכניות בנוגע למאות הכפרים הפלסטינים שנותרו נטושים – או נטושים בחלקם – בעקבות הלחימה. התוכנית המובאת כאן, שעליה חתום יוסף וייץ, שכיהן כמנהל מחלקת קרקע וייעור בקרן הקיימת לישראל במשך כשלושים שנה, חוברה בשיתוף הסוכנות היהודית והוגשה לעיונם של חברים בממשלה בדצמבר 1948.
התוכנית מתייחסת לשטח המשתרע מכביש עכו-צפת בדרום ועד גבול הלבנון בצפון, בין הים התיכון במערב לדרך עפר המחברת בין צפת לקדש במזרח. על פי וייץ, בשטח זה שכנו 59 כפרים ועוד כמה נקודות מיושבות (ח'ירבה), שבהם התגוררו בסך הכל כ-51 אלף פלסטינים. בעקבות הלחימה, 36 כפרים התרוקנו מיושביהם ומבנים וקרקעות רבים נותרו מיותמים. "הריקניות הזאת", כך על פי וייץ, "משמשת [נקודת] תורפה לחזרתם של הערבים הפליטים שלא בהסכמה ושלא בידיעה בצורת 'הסתננות'". מכאן הצורך ליישב את הכפרים.
חודשים אחדים לפני העברת תוכניתו של וייץ אל משרדי הממשלה, פעלו מספר פורומים רשמיים שדנו גם באפשרות של הזזת קהילות פלסטיניות ממקום מושבן, והעברתן למקומות אחרים בתוך תחומי ישראל על מנת לפנות שטחים להתיישבות יהודית. הגוף המרכזי שעסק בנושא זה בחודשים האחרונים של 1948 ובראשית 1949 היה "הוועדה להעברת ערבים", שבידיה היתה הסמכות להעניק היתרים להקמת מקומות יישוב חדשים ליהודים בשטחי כפרים פלסטיניים.
גיורא יוספטל, שכיהן כמנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, העבר את תוכנית ההתיישבות אל השר בכור-שלום שיטרית ממשרד המיעוטים. הוא ביקש להתחיל מיד ביישוב הכפרים תרשיחא, אל־בסה (בצת) ודֵיר אל-קאסי (אלקוש) בעולים חדשים – וכך אכן היה.
