החל מהכנסת הראשונה (1949) ועד לכנסת העשירית (1981) התקיימו במרחב הפוליטי בישראל מפלגות לוויין ערביות שפעלו מטעם המפלגות הציוניות המרכזיות, רובן היו קשורות למפלגת השמאל הציוני מפא"י. שמונה-עשרה רשימות לוויין כאלה הוקמו לאורך השנים, את הרכביהן קבעו המפלגות הציוניות על-פי מפתחות שונים: יריבויות בין חמולות, ייצוג עדתי ועוד. מסמך אחד מרכז את נתוני ההצבעה לרשימות הלוויין השונות מ-1949 ועד 1973.
מפלגות הלוויין הערביות היו על פי רוב נטולות מצע או אידיאולוגיה סדורה, והן נשענו בעיקר על שמם ויוקרתם הציבורית של הנציגים הנבחרים. קיומן של מפלגות אלה החליש עד מאוד את אפשרות ההתארגנות והפעולה הקולקטיבית של הציבור הפלסטיני בישראל; מנקודת המבט של השלטון היהודי – עובדה זו סייעה לחיזוק השליטה על הציבור הערבי. יתר על כן, שיטה זו הגבירה את התלות של החברה הפלסטינית (ונציגיה) בשלטון משום ששימרה את המבנה המסורתי של החברה הערבית, שהתאפיין בריבודים ופיצולים חברתיים, ובכך הקלה מאוד על יישום מדיניות של "הפרד ומשול" בין המגזרים העדתיים והחברתיים השונים.
שיטת מפלגות הלוויין אמנם התבססה על מתן זכות בחירה שווה לאזרחים הערבים (נושא שהיה נתון לוויכוח טרם הבחירות לכנסת הראשונה), אך היא התוותה ושימרה לאורך שנים ארוכות דפוסי שליטה שעוגנו אלקטורלית והשפיעו על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית. היה זה היבט נוסף של המדיניות הישראלית שביקשה להבטיח את השליטה של הרוב היהודי על המיעוט הערבי באמצעות הישענות על גורמים מתווכים שנהנו מיחסי קרבה לשלטון.
תקופת הממשל הצבאי שהוחל על אזרחי ישראל הפלסטינים בשנים 1966-1948 היתה "תור הזהב" של עידן מפלגות הלוויין. לאחר ביטולו של הממשל הצבאי מפלגות אלה הוסיפו להתקיים, אולם מעמדן הלך ונחלש. פתיחת האפשרות של האזרחים הפלסטינים להתקבל כחברים במפלגות הציוניות, לצד התחזקותן של מפלגות ערביות עצמאיות, ייתרה אט אט את נחיצות מפלגות הלוויין – עד לביטולן המוחלט ב-1981.
המסמך המובא כאן מסכם את נתוני ההצבעה למפלגות הלוויין השונות (מספר הקולות, אחוז מתוך כלל המצביעים ומספר המנדטים שהשיגו) – מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השביעית.
