ביוני 1970 החל שירות בתי הסוהר לאסוף קבוצות קטנות של עצורים פלסטינים ממתקני כליאה בארץ, ולרכזם בכלא באר שבע. משם נלקחו הקבוצות – פעם בשבועיים שלושה, לנקודה שוממת בערבה. שם הם צוידו בכובע, מימייה ובדינר ירדני אחד, ונשלחו לחצות את הגבול לירדן – על מנת שלא לשוב לעולם. במשך לפחות שנתיים גירשה כך ישראל יותר מ־800 פלסטינים, במבצע גירוש רחב היקף שעד היום נשאר חסוי ומוסתר מהציבור הישראלי. גם היום, כמעט חמישים שנה לאחר האירועים האלה, ולמרות ניסיונות רבים שלנו ושל אחרים, משרד הביטחון עדיין מסרב לחשוף את התיעוד אודות מבצע פציינט – שמו של מבצע הגירוש הממושך.

פרק זה של הפודקאסט נשען על מסמכים שהצלחנו לאתר בארכיונים בארץ ובחו"ל כדי לספר לראשונה את סיפורו של "מבצע פציינט".

מגישה: מירה עווד. מחקר: ליאור יבנה. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. תסריט: ערן מינהר. הפקה: עידו קינן.

***

ביוני 1970 החלו אסירים ביטחוניים להיעלם מבתי כלא בישראל.

זה אחר זה הם עזבו את תא המעצר, ולא חזרו.

בכל פעם נעלמו מהתאים לא יותר מעשרים אסירים, מספר מספיק קטן, שמאפשר הכחשה של יד מכוונת או תוכנית מסודרת. משפחותיהם ועורכי דינם לא ידעו איפה הם. שנים אחר כך כתבה עורכת הדין פליציה לנגר:

"בשנים 1971-1970 היו נעלמים שולחי בזה אחר זה. ב-8 בנובמבר 1971, כאשר נכנסתי לפרוזדור כלא חברון ראיתי עצורים מסודרים בזוגות בשורה עורפית, כבולים איש אל יד רעהו. […] בתוך הקבוצה בלט זוג, זקן וצעיר שנראה כנער. כמה מהם שאלו אותי לאן הם הולכים, וסוהר השיב: 'לכלא שכם'. אחד הקשה, 'אז למה בלי בגדים?', ועל כך לא באה תשובה. רק קריצה לעברי".

החל ביוני 1970 שירות בתי הסוהר התחיל לאסוף קבוצות של עצורים ממתקני כליאה שונים ולרכזם בכלא באר שבע. משם נלקחו הקבוצות – פעם בשבועיים שלושה, לפעמים גם לעתים תכופות יותר, לנקודה שוממת בערבה. שם הם צוידו בכובע, מימייה ובדינר ירדני אחד, ונשלחו לחצות את הגבול לירדן – על מנת שלא לשוב לעולם.

במשך לפחות שנתיים, גירשה כך ישראל יותר מ־800 פלסטינים. במבצע גירוש רחב היקף שעד היום נשאר חסוי ומוסתר מהציבור הישראלי. מספרם המדויק של המגורשים בצורה הזו, לא ידוע לנו עד היום.

"הריני להודיעך כי הוועדה לבדיקת בקשות לעיון בחומר ארכיוני מוגבל בישיבתה בארכיון צה״ל ומערכת הביטחון דנה בבקשתך לעיין בחומר הנוגע למבצעי ׳פציינט׳, כולל גיבוש מדיניות וביצוע בנוגע לגירוש תושבים, ו/או העברתם מרצועת עזה לממלכת ירדן, ו/או לסיני ו/או לגדה המערבית.

״הוועדה דחתה את בקשתך עקב רגישותו הביטחונית הרבה של נושא זה והחשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה. יודגש – כל חשיפה של חומר בנושא זה עלולה לפגוע בביטחון המדינה וביחסי החוץ האזוריים״.

גם היום, כמעט חמישים שנה לאחר האירועים האלה, ולמרות ניסיונות רבים שלנו ושל אחרים, משרד הביטחון עדיין מסרב לחשוף את התיעוד אודות מבצע פציינט – שמו של המהלך לגירושם על פני שנתיים של מאות פלסטינים לירדן.

המחקר שלנו במכון ״עקבות״ על מבצע ״פציינט״ החל לפני כחמש שנים.

"בארכיון המדינה מצאנו כמה עשרות מסמכים, ביניהם התייעצויות, דיווחים ופקודות מבצע."

זה ליאור יבנה, מנהל המכון.

"בארכיון הצלב האדום בז׳נבה מצאנו עוד מאות מסמכים, בתוכם פרוטוקולים של שיחות בין אנשי הצלב האדום לבין אנשי צבא ופקידים ישראלים בכירים וגם תיעוד של ראיונות שעשו אנשי הצלב האדום עם המגורשים בירדן."

פרק זה של הפודקאסט נשען על אותם מסמכים כדי לספר לראשונה את סיפורו של "מבצע פציינט".

***

פתיח: "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פודקאסט מבית מכון עקבות, בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל. מגישה: מירה עווד. מחקר: ליאור יבנה. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. תסריט: ערן מינהר. הפקה: עידו קינן.

***

"מאת: אג"מ/מצ"ב

אל: מפקד אזור יהודה ושומרון; נציג שירות בתי הסוהר; מפקדת פיקוד דרום – קצין אג"מ; […]

לידיעת: לשכת שר הביטחון; לשכת הרמטכ"ל; לשכת ראש אג"ם; […]

מיידי.

סודי.

הנדון: מבצע פציינט מס' 4

  1. אושר גירושם של 13 כלואים תושבי השטחים המוחזקים.
  2. הגירוש יתבצע ביום חמישי 2 ביולי 1970 בשעה 0900, בדרך היבשה.
  3. שחרור הכלואים כשלושה קילומטרים ממשטרת דחף.
  4. הגירוש אינו נעשה בתיאום עם הצלב האדום ואין להודיע לצלב האדום עליו מראש.

השיטה:

  1. המגורשים יובאו ברכב עד מקום המעבר בקו הירוק מול משטרת דחף.
  2. המגורשים יוחזרו באמצעות זחל"מים עד כשלושה קילומטרים ממשטרת דחף ושם ישוחררו.
  3. הצבת חילוץ בהתאם לקביעת הפיקוד.
  4. במקרה של החזרת המגורשים המיידית – אין לפתוח באש.
  5. במקרה של שרב ביום הביצוע יידחה הגירוש לאחר השרב."

אחד משניים-עשר העצורים ששמותיהם צוינו בפקודת המבצע "פציינט 4" היה עבדאללה יוסף אחמד עדואן. כעבור זמן הוא סיפר לעיתונאי יוסף אלגזי:

"הסוהרים אמרו לנו שההעברה היא שלב לקראת השחרור. למחרת, מוקדם בבוקר, בשעה שש, נכבלנו בידינו וברגלינו באזיקי ברזל, עינינו כוסו בשחורים. לשאלות שלנו – השיבו כי נשוב לבתינו״.

עדואן והאסירים האחרים מועלים על משאית ומתחילים בנסיעה אל הלא נודע.

ארבע שעות אחר כך – המשאית עוצרת.

כשנעצרה המכונית הובילו אותנו לרכב אחר. ושוב היטלטלנו כמעט שלוש שעות. לא ידענו לאן ולמה מובילים אותנו. כשעצר הרכב הסירו מעינינו את הכיסוי וגילינו שנסענו בשריוניות. ליוו אותנו עוד שיריוניות, עמוסות בחיילים מזוינים. היינו על אם הדרך, ומסביבנו מדבר".

אל חבורת האסירים המבולבלים מתקרב קצין ישראלי, שמצווה עליהם בקול מאיים:

"אתם הולכים עכשיו מזרחה"

הוא מצביע אל עבר חולות המדבר האינסופיים.

"כל מי שיסתכל לאחור – נירה בו. מי שיחזור לכאן בעוד חודש, שנה, או בכל זמן אחר, שידע, שכאן מחכה לו רק המוות".

[עדואן]: "במזרח נשקפו אלינו חולות המזרח הלוהטים של חודש יולי. השעה היתה בערך 12 בצהריים, לא היה לנו כיסוי ראש. נעלנו נעלי בית מפלסטיק. בידינו היתה מימיית מפלסטיק עם מים חמים וחבילת מזון מלאה בחול".

החיילים שליוו את הקבוצה הצביעו על תחנת משטרה ירדנית שמעבר לגבול, מרחק כמה קילומטרים, ואילצו את האסירים ללכת לכיוונה, תוך חציית נהר הירדן.

"התחלנו ללכת בחום הגדול, בלי לדעת לאן. חששנו לתעות במדבר. נזכרנו בסיפורים על חיילים מצרים שמצאו את מותם בחולות סיני אחרי שסבלו רעב, צמא ומכות שמש. צעדנו יותר משעתיים עד שנתקלנו במקרה בעמדה קדמית של הצבא הירדני. אלה חשבו שאנחנו מרגלי אויב וירו עלינו.

בנס לא נפגענו והצלחנו בסופו של דבר להגיע אליהם שלמים, משם המשכנו לעמאן. הגענו לעמאן עם רגליים דלוקות, עור ראשי המגולח התקלף מהשמש והציק לי נורא. ההליכה במדבר היתה סיוט".

עדואן היה באחת מקבוצות העצירים הראשונות שגורשו במסגרת מדיניות חדשה לסילוקם של עצורים פלסטינים לירדן – ללא הליך משפטי וללא תיאום עם השלטונות הירדניים. אחריו גורשו עוד רבים נוספים.

כחודשיים לאחר תחילת גירושי "פציינט" ביקש סמנכ"ל משרד החוץ משה ששון מנציג המשרד בשטחים, יהושוע אלמוג, לברר את האפשרות להרחיב את מבצע פציינט. אלמוג בדק עם לשכתו של תא"ל שלמה גזית, שהיה אז ראש אג"מ/מב"ת – הגוף שנהפך עם השנים למשרד מתאם הפעולות בשטחים.

אלמוג סיכם במכתב מסווג את ממצאיו:

"במסגרת מבצע זה הועברו באחד עשר משלוחים מאה ושישה עצורים מנהליים לגדה המזרחית מדרום לים המלח.

  1. הקריטריונים עד כה היו למועמדים למבצע פציינט היו אנשים שיושבים לא פחות משנתיים על-פי צו מנהלי, בדרך כלל אנשים בגילים מבוגרים.

  2. הכוונה של תא"ל גזית כוללת הצעה להרחיב הקריטריונים כך שייחשבו למועמדים אנשים שישבו שנה (במקום שנתיים). לא יישלחו עצורים שפוטים, חוץ ממקרי הגירה מרצון. כל מקרה ייבדק באופן אינדיבידואלי."

מבחינה ביטחונית, המגורשים הללו היו זניחים – הם לא היוו איום בטחוני של ממש. הם היו בדרך כלל עצירים מנהליים, שלא הובאו למשפט ונחשדו בעבירות קלות יחסית כמו השתייכות לארגון עוין או מתן שירותים לארגונים כאלה. לא היו ביניהם חשודים או מורשעים בעבירות טרור חמורות.

אלמוג הסביר:

"עצירים מנהליים לא ייכנסו לקטגוריה אם העצור הוא "אישיות חבלנית", דהיינו מנהיג חולייה או מפקד ו/או מחבל שהשתתף בפיגוע חמור, וכן כאלה שהיו מעורבים בניסיון שולי שאין ממילא כוונה להחזיקם במאסר מנהלי זמן רב. הבינותי מאג"מ-מצ"ב שהמניע להרחבת הקריטריונים הוא שאין מלאי כה גדול של הקטגוריה הראשונה, ולכן נבדקת האפשרות לכלול הסוגים הנזכרים בסעיף 2".

מכתב מיוני 1871 מציע לנו הצצה אל פרופיל המגורשים מבין העצורים המנהליים:

הנדון: מחמוד סעיד חליל שאהין – עצור מנהלי.

  1. הנדון נעצר ביוני 1968 על אכסון וסיוע לקצין פח"ע. היה קשוח בחקירה, לא הודה ושוחרר בינואר 1969.
  2. במרוצת שנת 1970 חזר שוב לפעילות פח"ע במסגרת "כוחות השחרור העממיים", הוא אכסן בפרדס "אל-ראיס" חוליות פח"ע וסייע להן בתקשורת.
  3. בפברואר 1971 נעצר שנית, שוב הכחיש בחקירתו המידע שברשותנו.
  4. אין לנו ספק שאם ישוחרר – יחזור לפח"ע בשלישית.
  5. אנו ממליצים אפוא לגרשו במסגרת מבצע פציינט הקרוב.
  6. אם מצב בריאותו איננו מאפשר גירושו המיידי, ממליצים להעבירו לטיפול רפואי בבית חולים של שירות בתי הסוהר ולאחר שמצבו הבריאותי ישתפר – לגרשו."

נחזור לרגע אל מכתבו של יהושע אלמוג אל משה ששון, שבו סיכם את הדברים כך:

"יש כמובן להמשיך המבצע, אבל בשקט, כפי שנעשה עד כה ובאותם ממדים, ולא בקבוצות גדולות של 50 כפי שהוצע אלא בצורה סלקטיבית של בין עשרה לחמישה עשר מועמדים בכל משלוח, על מנת למנוע פרשנויות של ׳גירושים המוניים׳, וכו'."

״הגירושים נמשכים״, כתבה עו״ד פליציה לנגר על לקוחותיה שנעלמים מהכלא.

"הם מעוררים זעם, מכאיבים", העידה.

"שתי אימהות של שני עצורים מנהליים היו פוקדות לעתים תכופות את משרדי. שני הבנים שלהם, בני 17, נעצרו כמה חודשים לפני כן. אף שהיו עדיין קטינים, הם עזרו למשפחות בפרנסתם, כי היו בנים בכורים, כרגיל במקרים כאלה סיבת המעצר לא נודעה לנו. הבחורים היו תושבי ירושלים המזרחית. ב-2 בדצמבר 1970 גורשו השניים דרך ואדי ערבה לגדה המזרחית, ללא ידיעת המשפחות. האימהות, שהדבר נודע להן רק לאחר המעשה, באו וקוננו: ׳הם עדיין ילדים, איך יגיעו לשם, דרך המדבר, מה יעשו שם בלעדינו?!"

עם הגעתם לירדן נעצרו המגורשים ונכלאו מיד בבתי מעצר, משם שוחררו רק אם נמצא להם קרוב או מכר ירדני שהסכים להפקיד עבורם ערבות בסך 200 דינר. לאחר שזרם המגורשים התגבר, השלטונות הירדנים הקימו מחנה אוהלים עבור המגורשים, סמוך לגשר אלנבי.

***

מדיניות הגירוש החדשה הביכה את משלחת הצלב האדום, שפעלה באזור מאז מלחמת ששת הימים. משלחת הארגון בישראל פנתה אל המטה בג'נבה, כדי להתייעץ כיצד לפעול בנושא: האם להתעקש על הפסקת הגירושים במחיר של השארתם במעצר בישראל, האם להעלים עין במחיר השלמה עם הפרה של אמנת ג'נבה, או לבחור בדרך האמצע. המטה פנה אל המשלחת בעמאן, וביקש שתיצור קשר עם כמה שיותר מגורשים – על מנת לקבל מהם מידע על נסיבות גירושם, אופן הגירוש – ולברר האם היו מעדיפים לרצות במקום זאת תקופת מעצר בישראל.

אנשי המשלחת בתל אביב נפגשו עם נציגים ממשרד הביטחון ומצה"ל.

בנובמבר 1970 כתב מנהל מחלקת המזרח התיכון בצלב האדום כי אין לארגון מה לעשות לגבי גירוש תושבים, למעט לבקש מהכוח הכובש לחדול מהפרה בוטה זו של אמנת ג'נבה.

ב-18 בדצמבר 1970 נערכה ישיבת ועדת התיאום במשרד מתאם הפעולות בשטחים. על רקע הידרדרות ביטחונית ברצועה דווח שם על החלטה – לא נכתב החלטתו של מי, אולי של שר הביטחון משה דיין, להרחיב את גירושי פציינט. שלמה גזית, ראש אג"ם/מב"ת, הציג  במסמך סיכום הישיבה סל של אמצעים שנועדו "להטיל סנקציות ללחץ נוסף על הערבים ברצועה, כדי להשיג הרתעה": גירושי פציינט של בני משפחותיהם של מבוקשים, וכן מאסר ו"פציינט לתלמידים מבוגרים, או הורי תלמידים, או מורים שתופסים עמדות מפתח בהסתות."

זמן לא רב לאחר מכן, בשבת, 2 בינואר 1971, הוטל רימון יד אל מכוניתם של בני משפחת ארויו, בשעה שנסעו סמוך לעיר עזה. שני ילדי המשפחה, מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5, נהרגו. אמם נפצעה קשה. בעקבות הרצח, שזעזע את הציבור הישראלי, פתחו כוחות הביטחון במערכה נגד הארגונים החמושים הפלסטיניים ברצועת עזה. במסגרת מערכה זו אומצו כמה צעדים חדשים – על שניים מהם נדבר באחד הפרקים הבאים. כמו כן הורחב השימוש באמצעים קיימים – ובהם ״פציינט״.

ב-26 בינואר הסביר תת-אלוף גזית לחברי ועדת החוץ והביטחון:

"במסגרת הפעולות נגד משפחות המבוקשים אנחנו נוקטים בעוד צעד אחד שאנחנו קוראים לו 'פציינט מיוחד'. זה שם הקוד של גירושים של מחבלים מעבר לגבול, לא דרך גשר. במקביל לפעולות האלה של הריסות בתים של מבוקשים והגליית המשפחות, קיבלנו אישור  לגרש מעבר לגבול בני משפחה של משפחת מבוקש, גברים בלבד שאנחנו מעריכים שהיתה להם אינפורמציה, פחות או יותר ודאית, על פעילותו של מחבל או שיכלה להיות להם השפעה על פעילותו. במסגרת זו גירשנו עד היום 32 איש מהסוג הזה, שהם גברים בני משפחת מבוקש."

***

מבצע פציינט החל ביוני 1970. אבל גירוש של תושבים מהשטחים שנכבשו ב-67' כבר היה אז פרקטיקה מוכרת. נשיא המועצה האיסלמית, שייח' עבד אל-חמיד אל-סיאח, גורש לירדן בספטמבר 1967, ובתוך זמן קצר מונה לשר הדתות בממשלת ירדן. אחריו גורשו עוד עשרות רבות של אישים פוליטיים: במברק שנשלח ממשרד החוץ לשגרירות בוושינגטון צוין כי עד סוף אוקטובר 69' גורשו לירדן 95 פלסטינים מהגדה המערבית (ואף לא אחד מרצועת עזה) – זאת, על פי תקנות ההגנה לשעת חירום. מעשי הגירוש הללו קיבלו את הכינוי המבצעי "פרש".

אבל הפרקטיקה הזו יצרה בעיה משפטית. בדצמבר 67' גירשה ישראל את עורך הדין איברהים בכר לירדן. בישיבת הקבינט שאישרה את גירושו, תיאר שר הביטחון דיין  את עו"ד בכר כפעיל פוליטי שהטיף להתנגדות סבילה ולאי שיתוף פעולה עם הרשויות הישראלית.

תיאודור מירון, אז היועץ המשפטי של משרד החוץ, קרא ידיעה בעיתון על הגירוש. הוא הוטרד ממנה, אבל לא מההיבט המוסרי כי אם המשפטי: גירושו של אזרח משטח כבוש הוא הפרה חמורה של סעיף 49 באמנת ג'נבה הרביעית. או במלים אחרות: פשע מלחמה. מירון שוחח עם הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר, שהסכים עימו כי יש בגירושים משום הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית. שמגר אמר כי מסר את הדברים גם לדרג הפוליטי, אבל אלה החליטו – בניגוד לדעתו – לאשר את הגירוש.

למרות זאת, בפברואר 71', שמגר, אז כבר בכובעו כיועץ המשפטי לממשלה, הכין מסמך שנועד לעזור לדיפלומטים ישראלים להסביר בעולם את הגירוש:

"שלטונות ישראל החליטו להעביר את העצורים לירדן הואיל ומדובר על חברים של ארגוני טרור אשר בסיסם […] בירדן, ואשר אלמלא הגירוש היו ממשיכים להיות מוחזקים במעצרם, בגלל הסיכון הביטחוני החמור אותו הם מהווים. לשון אחרת, שחרורם הוא בלתי אפשרי כי הוא יכול להביא לרצח נשים וילדים כמנהגם של שליחי הטרור. על כן ההעברה אל מעבר לגבול, בו נמצא מרכז מושכי החוטים, כדי לשחרר את הציבור הרחב, כולל תושבי השטחים המוחזקים הסובלים אף הם ממעשי הרצח האמורים, מן הסיכון אותו מהווים האנשים הללו".

 סא"ל דב שפי מהפרקליטות הצבאית צירף למסמך מכתב, שבו הדריך את אנשי משרד החוץ: "יש להימנע מלהשתמש כלפי חוץ בביטוי 'פציינט'".

בינתיים לחצו ממשלת ירדן והמגורשים עצמם על הצלב האדום לפעול ביתר תוקף נגד מדיניות הגירוש. בפברואר 1971 כתב נשיא הצלב האדום מכתב ארוך אל ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. במכתבו טען נשיא הצלב האדום כי בעקבות מידע שהגיע לארגון, התעוררה דאגה גדולה מההשלכות החמורות של המעשה על חלק מהמגורשים.

"הגירושים, שמספרם מסתכם בכמה עשרות מדי חודש, הולכים ומתרבים בעת האחרונה ורוב המגורשים הם בעלי אמצעי מחיה דלים, סיכוייהם למצוא עבודה או אדמה בירדן נמוכים מאוד והם למעשה הופכים לפליטים",

כתב נשיא הצלב האדום.

"הם מאבדים את רכושם, ולא עומדת להם כל זכות ערעור על גירושם. גם התנאים שבהם הם מגורשים מעמידים אותם בפני סיכונים לא מועטים. כאשר הגירוש אינו מתואם עם השלטונות הירדניים הם צריכים לחצות ברגל אזור גבול מדברי. חרף כל ההסברים וההצדקות למדיניות זו שניתנו למשלחת בישראל, ולמעט במקרים מסוימים ומעטים, נראה כי אין כל דרך להצדיק את פעולות הגירוש האלה. לפיכך, נשיא הצלב האדום מביע תקווה כי ישראל תשקול מחדש מדיניות זו, תוך התחשבות בסוגיות שהועלו במכתב".

אחרי קרוב לחודשיים השיבה ראש הממשלה מאיר שהיא מודעת לבעיה ההומניטרית הכרוכה בגירוש, אך מכיוון שאין אפשרות לשחררם בשטחי הגדה המערבית, בשל החובה של ישראל לשמור על הסדר והביטחון בשטחים אלה, הם מועברים לירדן. בנוגע לתנאי העברתם, כתבה מאיר, ישראל עושה הכל כדי למזער את הקשיים ככל האפשר והיתה מעדיפה לו הדבר היה נעשה תוך שיתוף פעולה מצד הרשויות הירדניות, אך הדבר אינו מתרחש במציאות. ככל שיפחתו האיומים וישתפר מצב הביטחון, סיכמה מאיר, יפחת גם הצורך בצעדים מניעתיים.

***

"פציינט נולד, עד כמה שאני זוכר, על רקע זה שהיה צו מעצר או מאסר על פלוני, ואלה היו בדרך כלל תקופות קצרות, זה לא היה כמו היום שכל אחד מקבל חמישה מאסרי עולם".

כך, בפשטות, הסביר את הרציונל מאחורי מבצע פציינט תא"ל שלמה גזית ז"ל, בראיון לעקבות. בזמן המבצע הוא היה כאמור ראש אג"מ/מב"ת, הגוף שעם השנים הפך למשרד מתאם הפעולות בשטחים.

"אם מוחמד עומד להשתחרר עוד שבועיים, הוא בחור בן 23, אין לי שום יסוד להניח שהוא פתאום ישנה את דרכו ויצטרף לחסידי חב"ד, אז אמרנו הדבר הכי פשוט הוא בואו נזרוק אותו מחוץ לשטח, וזב"שו".

גזית טען שהגירוש התחיל למטרות פוליטיות.

"הראשון היה ראש עיריית ירושלים המזרחית לשעבר, אני חושב שהוא היה הראשון, שזה זן אחר. ואגב, חלק גדול מאלה שגורשו מטעמים פוליטיים, לא מטעמים של חבלה – עם הזמן נתנו להם לחזור. כלומר זה לא היה קצוב, אבל נוצרה סיטואציה בשטח, נוצרו יחסים עם… קשרים וכן הלאה, לא הרבה, לא יודע מספרים היום, אבל בוודאי אצבעות של יד אחת.. הפוליטיים והטרוריסטים, היו לנו שני שמות שונים. פציינט נדמה לי היה הטרוריסטי, ואני לא זוכר איך קראנו לפוליטי".

***

ב-1972 החלו להתמעט גירושי פציינט, ובחודש יולי של אותה שנה הופסק המבצע לגמרי. זה לא היה סופה של מדיניות הגירוש מהשטחים, וב-1975 תפסה לבנון את מקומה של ירדן כיעד למעשי הגירוש. זאת עד הגירוש ההמוני של כארבע מאות עצורי חמאס ב-1992, מגורשים שממשלת ישראל נאלצה לבסוף לקבל בחזרה. בעקבות כך, פסקה מדיניות הגירושים.

***

 "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תודה לצוותי ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר – יד יערי בגבעת חביבה, וארכיון יד טבנקין. פרקי הסדרה נשענים על מחקר ממושך שקיימנו בעזרתם. תודה גם לאנה ולרון מהצנזורה הצבאית.

תודה מיוחדת לפבריציו בנסי מארכיון הצלב האדום בג'נבה. המחקר בארכיון הצלב האדום התבצע בסיוע הארגון השוויצרי SwissPeace. תודה מיוחדת לאסתר קפלוני, לקרן מישלס ולניקולה דידאי.

הפודקאסט "אמצעים וכוונות" מבית מכון עקבות מופק בשיתוף קרן קונראד אדנאואר בישראל. אתם מוזמנים לעיין במסמכים ששימשו להפקת פרק זה באתר האינטרנט של מכון עקבות:akevot.org.il , כמו גם במאות מסמכים מרתקים נוספים.

אם מה שאנחנו עושים נראה לכם חשוב ומועיל – נודה לכם אם תשקלו לתרום לנו.

נשמח לקבל הערות והצעות בכתובת contact@akevot.org.il. תודה על ההאזנה.

Close

פקודות מבצע פציינט מס' 3 ומס' 4, יוני-יולי 1970

בקשת משרד החוץ לשימוש במילה "העברה" במקום גירוש, 22.6.1970

הרחבת הקריטריונים לגירוש, 28.8.1970

הרחבת פציינט לרצועת עזה, דצמבר-ינואר 1970-71

תכתובת בין נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לראש הממשלה בעניין הגירושים, פברואר-אפריל 1971

ישיבת ועדת התיאום לאחר ביטול מבצע פציינט, 24.9.1972