זוהי תוכנית חפרפרת: בעקבות פתיחת חומרים סגורים ממשפט טבח כפר קאסם

• א. רקע

באוגוסט 2022 הכריע בית הדין הצבאי לערעורים בבקשתו של חוקר מכון עקבות, אדם רז, והתיר לפרסם חומרים חדשים ממשפט טבח כפר קאסם, שדיוניו נערכו בשנת 1957.

הפרוטוקולים של המשפט כללו בסביבות 8,000 עמודים, ורובם הכילו את קורות הדיונים שנערכו בדלתיים פתוחות ועליהם דווחה העיתונות בהרחבה בזמן אמת. כמה מאות עמודי פרוטוקול הכילו את תיעוד הדברים שנאמרו בדלתיים סגורות – ולכן היו סגורים לעיון במשך עשרות שנים. ב-1998, בעקבות פנייה של תושבי כפר קאסם והעיתונאי והבמאי נפתלי גליקסברג לבית הדין הצבאי לערעורים, התיר נשיא בית הדין הצבאי דאז לעיין בחלק מצומצם מהחומר. אולם החומר שעוסק בתוכנית חפרפרת לא הותר אז לעיון ונותר סגור. רובו המוחלט של התיעוד ההיסטורי שהותר עתה לפרסום נוגע לאותה תוכנית.

מאז הגשת בקשתו של רז בשנת 2017 לפתוח את התיעוד הסגור היתה עמדת המדינה (שיוצגה בידי התביעה הצבאית ונשענה על חוות דעת סודיות שהוגשו לבית הדין בידי מספר גורמים) שאין לפתוח לעיון כלל אף פרוטוקול ומוצג שנותרו עדיין סגורים ממשפט טבח כפר קאסם. רק בשלהי שנת 2021 שינו חלק מהגורמים את עמדתם ביחס לחלק גדול מהתיעוד המבוקש וחודשים אחדים לאחר מכן כתב נשיא בית הצבאי לערעורים לשעבר, אלוף דורון פיילס, את החלטתו.

בפועל, רובם המוחלט של הפרוטוקולים נפתחו לעיון, ואילו כמה מהמוצגים המרכזיים – בכללם נוסח תמציתי של תוכנית חפרפרת וכמה מסמכים צבאיים אחרים הנוגעים לה, עדיין חסויים מטעמי הגנה על יחסי החוץ של המדינה. לצד זה, בית הדין לא התיר לעיין בתמונות שצולמו בזירה כשלושה חודשים לאחר הטבח וכן בתמונות של חלק מהקורבנות עצמם. אנחנו ממשיכים במאבק המשפטי לפתיחת החומרים שעדיין סגורים.

הפרוטוקולים שהותרו לפרסום מכילים את העדויות שנתנו בדלתיים סגורות אישים שונים שהיו מעורבים בפרשה: ממפקד פיקוד מרכז, האלוף צבי צור; דרך מפקד חטיבה 17, סגן אלוף יששכר (ישכה) שדמי והמושל הצבאי של אזור תיכון (המשולש), זלמן מרט; ועד הקצינים והחיילים שהיו מעורבים באופן ישיר בטבח. גם אם תוכנית חפרפרת – שתמציתה הוגש במשפט כמוצג שסומן נ/2 – עדיין סגורה לעיון, התייחסויות העדים אליה ולמסמכים שנגזרו ממנה ונותרו אף הם סגורים מאפשרות לנו כעת לשרטט בדיוק רב את קווי המתאר שלה. בשבועות הקרובים נעלה את כלל החומר הנוגע לתוכנית חפרפרת לספריית מסמכים ייעודית, שתאפשר לכל מי שמעוניין בכך עיון חופשי במסמכים.

***

מהחומרים שנפתחו כעת עולה כי תוכנית חפרפרת היתה תוכנית לעקירת יישובים ערביים מאזורי הגבול במקרה של מלחמה (כך תיאר מפקד חטיבה 17 אל"מ יששכר שדמי את התוכנית, בעדות שמסר למצ"ח מיד לאחר הטבח – מוצג נ/1). העדויות שמסרו עדים שונים בבית הדין הצבאי בדלתיים סגורות משרטות את ארבעת רכיבי התוכנית המרכזיים: הטלת עוצר, ביצוע מעצרים – הן של יחידים ש"סומנו" מראש והן מעצרי-ענק של שכבות גיל שלמות – החרמת האמצעים הכלכליים של הכפרים הערביים שבאזור הגבול, והעברתה של כל אוכלוסיית הכפרים האלו אל יישובים אחרים בפנים המדינה. בנוסח הכתוב של תוכנית חפרפרת לא ניתנו הוראות בדבר גירוש אוכלוסייה לירדן, אולם מהעדויות שניתנו בדלתיים סגורות (כמו גם מעדותו המאוחרת של אברהם (אברשה) טמיר, אחד מכותבי התוכנית) עולה  כי הן מתכנני התוכנית והן שוטרי מג"ב בשטח הבינו כי ה"תורה שבעל פה" מאחורי הצעדים הדרקוניים שנכללו בתוכנית חפרפרת היא עידוד בריחתם של תושבי המשולש אל מעבר לגבול, לירדן. התוכנית לא כללה הוראות בדבר מדיניות פתיחה באש.

התוכנית – שהוגדרה סודית – נמסרה למפקד גדוד 2 במשמר הגבול, שמואל מלינקי, בפגישה עם אלוף פיקוד מרכז צבי צור ב-24 באוקטובר, חמישה ימים לפני הטבח, והוטל עליו להפוך אותה לתוכנית פעולה. מלינקי נפגש בעניין זה עם המושל הצבאי של אזור המשולש זלמן מרט, ולאחר מכן כינס את הקצינים שתחתיו, מפקדי הפלוגות והמחלקות, וסיפר להם על התוכנית הכללית ועל רכיביה השונים. לאחר מכן הם יצאו לסיור הכנה בשטח. הדרגים הנמוכים יותר, מפקדי כיתות ושוטרי מג"ב שהוצבו בשטח לא ראו ככל הנראה את התוכנית הכתובה, אך מעדויותיהם עולה כי גם הם תודרכו לגביה וידעו על קיומה.

בליל 28 באוקטובר 1956, שעות לפני הטבח, נמסר למפקד הגדוד מלינקי כי התוכנית במלואה לא אושרה. עם זאת, ביצוע של חלק מהתוכנית – הטלת עוצר על כפרי דרום המשולש, תוך חלוקה לגזרות כפי שנקבעו בתדריך לקראת יישומה הצפוי של תוכנית חפרפרת – הוטל בצהרי יום ב', 29 באוקטובר, על גדוד משמר הגבול בפיקוד של מלינקי. מלינקי תידרך בהתאם את מפקדי הפלוגות שתחתיו, והם יצאו לכפרים לביצוע המשימות. לצד זאת הוצא לפועל רכיב נוסף של חפרפרת: מעצרים של יחידים שזוהו מראש במסמך שכונה "רשימה א'", על פי רשימה שהכין שב"כ, בידי שוטרי משטרת ישראל.

מקטעי הפרוטוקולים של הדיונים במשפטם של 11 שוטרי מג"ב שהועמדו לדין בשנים 1957-8 ושנפתחו כעת לפרסום, עולה כי עורכי הדין נזהרו מאוד בשאלותיהם שלא להכנס לפרטיה של תוכנית חפרפרת, בשל סודיותה ("אנו לא מעוניינים בפירוט יתר", הזהיר עו"ד אשר לויצקי, סנגורו של אחד הנאשמים, את העד חיים לוי, מפקד פלוגה ג' בגדוד מג"ב 2 לאחר שזה מנה את עיקרי התוכנית [ישיבה י"ט, עמ' 106-105]). עם זאת, מהעדויות שנחשפו כעת ניתן לשרטט את קווי המתאר הברורים של תוכנית חפרפרת: הן את האמצעים שנכתבו בה במפורש – והן את הכוונות שעמדו בבסיסה.

ב. רכיבי תוכנית חפרפרת

1. עוצר

הרכיב הראשון בתוכנית חפרפרת הוא הטלת עוצר בכפרים הפלסטיניים. התוכנית קבעה כי העוצר יוטל במקביל על כל הכפרים שבגזרה, אך הרכיבים הנוספים של חפרפת יוצאו אל הפועל באופן מדורג בכל פעם בכפר אחר – וזאת בשל מגבלות כוח אדם.

"חפרפרת קבעה שבכפר מסוים תתבצע הפקודה במלואה", העיד המ"פ חיים לוי; "ביתר הכפרים באותו זמן יסייר כוח קטן יחסית על שמירת העוצר בלבד בלי הצבת תצפיות או חסימות, או כוח נייד שיפטרל. באותו זמן הכוח העיקרי יבצע את כל הפקודה באחד הכפרים". (ישיבה כ', 7 במאי 1957, עמ' 35-33)

2. מעצרים

רכיב שני של תוכנית חפרפרת הוא ביצוע מעצרים בקרב תושבי הכפרים הפלסטינים: הן מעצרים פרטניים של יחידים ששמותיהם נכללו מראש ברשימה של מיועדים למעצר, והן מעצרים המוניים של קבוצות אוכלוסייה נרחבות.

• "רשימה א'": מעצר יחידים שסומנו מראש

תוכנית חפרפרת כללה הוראה לעצור את כל מי שהוגדרו "גורמים מסוכנים". לצורך כך הוכנה במטה הממשל הצבאי רשימה שכונתה "רשימה א'", שכללה את תושבי המשולש שלגביהם הוחלט כי הם מהווים סכנה לביטחון המדינה. המושל הצבאי של אזור המשולש זלמן מרט תיאר בבית הדין את מאפייניהם של הכלולים ברשימה א':

"במטה של הממשל הצבאי תיכון יש רשימה של תושבי המשולש, רשימה א, רשימה א' שהיא כוללת אנשים שהם בנסיבות מסויימות מהוים סכנה ראשונית לבטחון המדינה[.] אלה אותם אנשים  שנוהגים לעבור את הגבול הלוך וחזור ועומדים בקשר מתמיד עם האויב[,] זה לרוב מבריחים."

(ישיבה כ"ג, 13 במאי 1957, עמ' 121)

מעדותו של מרט עולה כי לגיבוש הרשימה היו שותפים כלל גורמי הביטחון בשטח: הממשל הצבאי, קציני מודיעין, אנשי משטרה ושב"כ. "רשימה א' היא רשימה די ארוכה", סיפר מרט בבית המשפט, "אבל נחתמו בסך הכל כ-10 צווים לתושבי המשולש ועד כמה שאני זוכר נעצרו בסך הכל 6, אולי 10" (ישיבה כ"א, 8 במאי 1957, עמ' 57). לדברי מרט, את רשימת העצורים ב-29 באוקטובר 1956 מתוך רשימה א' קבע שב"כ; אף אחד מהם לא היה תושב כפר קאסם.

• מעצרים נרחבים

לצד מעצרים של המבריחים שזוהו מראש, תוכנית חפרפרת כללה גם הוראה לביצוע של מעצרים נרחבים. על היקפם של מעצרים אלו ניתנו גרסאות שונות. המג"ד שמואל מלינקי סיפר לקצין הבודק סמוך לאחר הטבח, ב-1 בנובמבר 1956, כי תוכנית חפרפרת כללה בין השאר "מאסרים של האלמנטים העוינים ושל שנתוני הגיוס של הנוער הערבי" (מוצג ת/7). על פי דבריו של העד סמ"ר בנימין קול, מפקד מחלקה בפלוגה ג', התוכנית כללה הוראה להעביר את כל הגברים למכלאות. "היתה פקודה בכתב", סיפר קול לבית המשפט, "ובין היתר נאמר גם על מכלאות. בהמשך אותה ישיבה העיד קול כי "פקודה הזו הסבירה שיש להכניס את כל הגברים למכלאות" [ישיבה מ"ט, 8 ביולי 1957, עמ' 112, עמ' 116].

מפקד המחלקה ישעיהו לייזרוביץ מפלוגה ה', שהוצב בכפר טייבה, ראה את הפקודה שהכין המ"פ יהודה פרנקנטל עבור פלוגתו ותודרך על-פיה (מוצג ת/66). לייזרוביץ' העיד שהתוכנית כללה הקמת מכלאות לכל תושבי הכפרים. בחקירתו על ידי עו"ד יצחק אורן נשאל מפקד המחלקה: "אמרת לחברי שלפי 'חפרפרת' היו צריכים לכלוא אנשים מסוימים במכלאות. מי היה צריך להיות כלוא?". על כך השיב לייזרוביץ: "זה הוזכר שכל הכפר היה צריך לשמש מכלאה, אבל לא דובר על אלה שיברחו לכוון מזרח. ברור שאלה שיישארו במקום אנחנו נכלא אותם" (ישיבה נ"ג, 15 ביולי 1957, עמ' 31).

3. החרמת האמצעים הכלכליים של הכפרים

רכיב נוסף של תוכנית חפרפרת היה הרס התשתית הכלכלית של הכפרים באזור המשולש שבהם תופעל הותכנית, באמצעות החרמת כל כלי הרכב בכפרים (עדות בנימין קול בישיבה מ"ט, 8 ביולי 1957, עמ' 112) ובהמות העבודה המצויות בהם (עדות שמואל מלינקי בישיבה מ"ח, 4 ביולי 1957, עמ' 78). על פי עדותו של מפקד הפלוגה חיים לוי, בידי הכוחות היו רשימות שכללו "פירוט כמה יש, איפה יש, ואצל מי יש" (ישיבה י"ט, 2 במאי 1957, עמ' 103-105). מפקד פלוגה ה' יהודה פרנקנטל תיאר כי רכיב זה בתוכנית חפרפרת נועד "לשבור את חוט השדרה שלהם [של כפרי המשולש] הכלכלי" (ישיבה י"ח, 1 במאי 1957, עמ' 87).

4. עקירת כפרים והעברת תושביהם לכפרים אחרים

הליבה  של תוכנית חפרפרת היתה פינוי של כפרים פלסטיניים שהיו מצויים בקרבת הגבול באותם ימים, והעברת תושביהם אל "פנים המדינה": לכפרים ערביים אחרים שהיו רחוקים יותר מאזור הגבול. אב בית הדין בנימין הלוי תימצת את תוכנית חפרפרת כך: "חפרפרת זה דבר אחר [מעוצר]: פינוי אוכלוסייה בכל כפר לחוד" (ישיבה ס', 28 ביולי 1957, עמ' 102). מפקד המחלקה שהוצבה בטייבה, ישעיהו לייזרוביץ, תיאר: "דובר על כך שלאחר שנכלא את הערבים, נצטרך להכניס אותם לפנים הארץ" (ישיבה נ"ג, 15 ביולי 1957, עמ' 22).

כאשר ביקש התובע קולין גילון ממפקד החטיבה יששכר שדמי לתאר בבית הדין את עיקרי תוכנית חפרפרת, השיב שדמי:

"תכנון זה עוסק בשיטת הטיפול באזרחים של הכפרים הערבים של המשולש הקטן, שנמצאים סמוך לגבול, ומהווים בעיה ביטחונית ברגע של מלחמה. התיק הזה עוסק בתכנון פינויים של כפרים לתוך המדינה, לעומק המדינה, כדי שלא ישבו על קו הגבול בשעת מלחמה. הוא עוסק בפירוק השלבים, הוא מציין גם פרטים ממי אפשר לצפות להתנגדות, מי הטיפוסים שיש לצפות שלא ישתפו פעולה ויש לאסור אותם. […]

גילון: התכנון מטפל בפינויים של כפרים אלה לצורך [צ"ל לתוך] המדינה?

שדמי: פנימה לתוך המדינה".

(ישיבה ח', 3 באפריל 1957, עמ' 33)

מפקד פלוגה ג' חיים לוי תיאר את רכיבי חפרפרת כפי שנמסרו לו בידי המג"ד מלינקי, וציין בין השאר לאן תוכנן להעביר את תושבי כפרי המשולש שצפויים היו להיעקר:

"[…] על כל פנים הוא [מלינקי] הקריא או סיפר על פקודת מבצע חפרפרת שהוא קיבל מהפיקוד. וזה אומר – ביצוע עוצר בכפרי המיעוטים באזור המשולש; מעצר אנשים חשובים, לפי רשימה; החרמת רכוש שיש לו ערך מלחמתי, והיה גם פירוט כמה יש, איפה יש, ואצל מי יש; העברת כפרים שלמים ממקום למקום. לדוגמה. כפר קאסם צריך היה להעביר לטירה. את כל האוכלוסיה. את כפר ברה צריך היה להעביר לג'לג'וליה. הינו צריכים להעביר אוכלוסייה שלמה".

(ישיבה י"ט, 2 במאי 1957,עמ' 105-106)

ג. תוכנית חפרפרת ועקירת תושבי המשולש אל ירדן

אף שתוכנית חפרפרת הייתה חסויה לחלוטין עד החלטת בית הדין הצבאי לערעורים, שמועות על התוכנית ועל מטרותיה הסתננו אל מחוץ למערכת הצבאית. הדעה הרווחת היתה כי תוכנית חפרפרת נועדה להביא לסילוק תושבי כפרי המשולש אל מעבר לגבול הסמוך, לשטח הגדה המערבית שהיתה אז בשליטת ממלכת ירדן, וסוגיה זו אף נדונה בהרחבה בדיוני בית הדין הצבאי שנערכו בדלתיים סגורות.

במועד הגשת חלק מתוכנית חפרפרת לבית הדין הצבאי (מוצג נ/2), נחקר מפקד החטיבה, אל"מ יששכר שדמי, בידי עו"ד דוד רוטלוי, סנגורו של הנאשם שלום עופר:

רוטלוי: אני רואה בתוכנית חפרפרת, והעניין הוא בבחינת 'ילמדנו רבנו', בקשר לשיטת הפינוי, 'א. הקפת הכפר' ב.'הודעה לזקני הכפר על פינוי'. במה מדובר כאן?

שדמי:  לא ידוע לי שאנחנו מעוניינים למנוע מערבי שרוצה לעבור את הגבול לצמיתות, שאנחנו רוצים לבקש ממנו להשאר כאן, ולכן בהזדמנות זו של הכרח של מלחמה שגורמת לא רק צרות ובעיות לערבים אלא לשינויים מרחיקי לכת במדינה בכלל, ייתכן שבהזדמנות זו ערבים מסוימים שירצו לעבור לצד השני – אין למנוע בעדם את העניין הזה"

(ישיבה י', 8 באפריל 1957, עמוד 97-96).

כשנשאל מפקד הגדוד מלינקי בבית הדין אם נתן לפקודיו להבין שהכוונה היא "לגרש את האוכלוסייה מזרחה", ענה: "לא נתתי שום כוונות. נתתי תוכנית […] זוהי תוכנית אופרטיבית. לא נתתי שום כוונות. אבל אם יכלו להוציא כוונות, אינני יודע" (ישיבה מ"ח, 4 ביולי 1957, עמ' 77).

מפקד פלוגה ג', חיים לוי, מסר גרסה שייחסה למלינקי הוראה מפורשת יותר:

לוי: אני רוצה להוסיף לזה הסבר נוסף, שהוא חשוב ולא אמרתי. באמת שכחתי פרט חשוב. נאמר שלצד מזרח לא לשים תצפיות וחסימות. ובמידה שהערבים יברחו, שיברחו. זו הזדמנות שיעברו את הגבול.

השופט י' דיבון: מתי זה נאמר?

לוי: זה נאמר בקבוצת הסיור של המג"ד.

דיבון: בעניין חפרפרת?

לוי: כן.

(ישיבה י"ט, 2 במאי 1957, עמ' 115-113)

תוכנית חפרפרת הכתובה לא כללה סעיף המורה על גירוש אזרחי המדינה הערבים לירדן, אך שוטרי משמר הגבול שפעלו בשטח הבינו על בסיס ההיערכות בשטח והוראות שנמסרו בעל-פה את מה שלא נכתב בפקודה. כך למשל הצהיר גבריאל דהאן, מפקד המחלקה שהוצבה בכפר קאסם:

"פקודת מבצע זאת ['חפרפרת'] הייתה מכוונת נגד תושבי הכפרים הערביים שצוינו בה כאויב. מטרת הפקודה הייתה לסגור את התושבים ולמנוע מהם התקוממות נגד ישראל בשעת מלחמה וסיוע לאויב אם על ידי ריגול או במעשים אחרים. התכנון למעשה היה להשאיר את הצד המזרחי פתוח על מנת שיוכלו לברוח לירדן אם ירצו וכמה שירצו. בסיור עם המ"פ בקשר לתכנון הפקודה ב-27 באוקטובר 1956 [יומיים לפני הטבח], נאמר לי בפירוש על ידי המ"פ שהכוונה היא להתפטר מהמיעוטים, ולכן אנחנו משאירים להם את הצד המזרחי פתוח. נאמר לנו שנוהל בפתיחת אש לצורכי מבצע זה יבוא מאוחר יותר".

(ישיבה נ"ה, 18 ביולי 1957, עמ' 7)

ישעיהו לייזרוביץ, מפקד המחלקה שהוצבה בטייבה, הבין אף הוא את ההיערכות ברוח זו:

"לפי התכנון, אנו גם השארנו את הצד המזרחי [של הכפר] לכיוון הגבול פתוח. הוא היה צריך להישאר פתוח […] הבנתי שאם משאירים את הצד המזרחי פתוח, שלא כמו כל השנה, זאת אומרת שמותר להם לברוח לכיוון מזרח".

(ישיבה נ"ג, 15 ביולי 1957, עמ' 22)

בעדות נוספת של המ"פ לוי הוא נשאל בבית הדין: "אני מבקש לשאול שאלות על העניין הזה ['חפרפרת']. ממה הבינות שהייתה המדיניות להיפטר מערבים, ממשהו בכתב?". על כך השיב לוי: "לא בכתב, בעל פה". כשנשאל: "מה ידע הכוח שביצע את העוצר?", ענה: "אני חושב שהכוונה [לברוח/לגרש] לכוון מזרח, את כל מה שקשור בפעולה של 'חפרפרת' של פינוי, מעצר אנשים, החרמות, העברת כפרים – זה קשור גם לצד מזרח" (ישיבה כ', 7 במאי 1957, עמ' 32).

הקצינים הבכירים הכחישו קשר פורמלי בין תוכנית חפרפרת לבין עידוד עקירתם של תושבי המשולש אל מעבר לגבול, אולם רמזים לכך נמצאים בעדויותיהם. למשל, כששדמי נשאל "האם ייתכן בלי שהוא [החייל] יודע על פינוי מזרחה ומערבה [לפנים ישראל], שיחשוב שמפקדיו רוצים לעודד את התנועה הזאת [מזרחה]?", ענה שדמי: "יש יסוד להניח כך". (ישיבה י', 8 באפריל 1957, עמ' 97-98)

דברים מפורשים יותר אמר באוקטובר 2002 מתכננה העיקרי של תוכנית חפרפרת, קצין אג"מ בפיקוד המרכז באותה עת, אברהם (אברשה) טמיר (העדות מצויה בארכיון מרכז רבין והקלטת הווידיאו שלו אומר את הדברים הבאים מצויה באתרנו):

טמיר: התוכניות שלי היו פחות או יותר. לקחתי את מה שעשו האמריקאים עם היפנים במלחמת העולם השנייה. במילים פשוטות. אם תתחיל מלחמה, מי שלא ירוץ לירדן יפונה למחנות ריכוז בעורף. על הגבול הם לא יישארו. זה היה התוכניות, שיפנו אותם לעורף שלא יפריעו למלחמה.

מראיין: מי שירצה יוכל לעבור לירדן, לברוח?

טמיר: הדרך לירדן תהיה פתוחה לברוח אם הם רוצים. אבל מי שיישאר נצטרך לפנות אותו אחורה כדי שיהיה חופש פעולה לתמרן את הכוחות בהגנה.

ד. המוצגים שנותרו סגורים

בהחלטת בית הדין הצבאי לערעורים נקבע כי חלקים קטנים מהפרוטוקול יישארו סגורים (בעיקר בעילה של הגנה על פרטיותם של תושבים מכפר קאסם או צאצאיהם) וכי חלק מהמוצגים שהוגשו  לבית המשפט יישארו סגורים אף הם. מכון עקבות, יחד עם צאצאיהם של קורבנות הטבח, ממשיך במערכה המשפטית לפתוח את התיעוד שנותר סגור.

מוצגים שנוגעים לתוכנית חפרפרת

לגבי כל המסמכים הבאים, שפתיחתם לעיון התבקשה מבית המשפט, השיבה התביעה הצבאית כי היא מתנגדת להיתר העיון בהם "וזאת לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה". בהחלטת בית הדין קבע נשיא בית הדין כי המוצגים הללו כוללים מידע על תוכנית חפרפרת, וקיבל את עמדת התביעה הצבאית שביקשה להשאירם חסויים מעיני הציבור גם כיום.

נ/2: נוסח תמציתי של תוכנית חפרפרת.

ת/59: העתק קטע מתוכנית חפרפרת – השלמה ל-נ/2.

ת/44: מכתב זלמן מרט, מושל צבאי של אזור התיכון (המשולש) מיום 27 באוקטובר 1956. סיכום של נקודות מתוכנית חפרפרת.

ת/45: מכתב זלמן מרט מיום 29 באוקטובר 1956. סיכום האמצעים שיש לנקוט על רקע המדיניות שאושרה באותו יום.

ת/66 "פקודת התראה למבצע חפרפרת" מטעם מג"ד 2 מג"ב שמואל מלינקי, 27 באוקטובר 1956.

ת/67 – "פקודת ביצוע למבצע חפרפרת", ככל הנראה מיום 28 באוקטובר 1956.

תצלומי 17 מגופות הנרצחים

מוצג ת/52: תצלומי 17 גופות שלא זוהו. דף ובו תצלומי 17 מההרוגים שלא זוהו למחרת הטבח. עמדת התביעה: עומדת על איסור הפרסום לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה. בית הדין הצבאי קיבל את העמדה, אך ציין שזו נובעת משמירה על כבודם ופרטיותם של הנרצחים.

מוצגים אחרים

התביעה הצבאית התנגדה גם לפרסומם של המוצגים הבאים בעילה של הגנה על יחסי החוץ של המדינה; בית הדין הצבאי לערעורים – ככל הנראה בטעות – מנה אותם בהחלטתו ברשימת המוצגים שעוסקים בתוכנית חפרפרת, וקיבל את העמדה שאיסור הפרסום נחוץ בכדי למנוע פגיעה ביחסי החוץ של המדינה.

מוצגים ת/2, ת/3, ת/4: תמונות הזירה. 12 תמונות של זירת עיקר אירועי הטבח, צולמו כ-13 שבועות אחריו.

מוצג נ/7: מרשם כפר קאסם ומיקום החוליות כולל תנועה [רכב] הרובר. תרשים של כפר קאסם וציון מיקום החוליות שהוצבו בו ורישום תנועת הרכב בו נסע המ"מ דהן בכפר. התרשים הוכן בידי הנאשם גבריאל דהאן ומצוי בידי מכון עקבות.

מוצג ת/53: מפה מוגדלת של כפר קאסם.