המסלול המהיר לייהוד הגליל: "רזרבה קרקעית ל-40 השנים הקרובות לפעולות התיישבות"

סוגיית עתידו הדמוגרפי של הגליל מלווה את הפרויקט הציוני ואת מדינת ישראל מזה שנים ארוכות. תיעוד היסטורי רב, שחלקו מובא בהרחבה בספר של מכון עקבות הממשל הצבאי 1948-1966 – אסופת מסמכים מלמד על התפקיד המרכזי שמילא הממשל הצבאי במאמצים הישראליים להבטחת רוב יהודי בשטחי הגליל: בין היתר באמצעות שליטה ופיקוח על תנועת האזרחים הפלסטינים בגליל,  ופעילות אינטנסיבית למניעת התרחבות של יישובים ערביים קיימים או הקמה מחדש של יישובים שננטשו. עם פירוק יחידת הממשל הצבאי ב-1966 המשיכה ישראל להשתמש בכלים אחרים שפיתחה כדי להתמודד עם סוגיית הדמוגרפיה בצפון הארץ. אחד האמצעים לכך היה הפקעה נרחבת של אדמות בבעלות פלסטינית.

בעשור הראשון לאחר ביטול הממשל הצבאי נמנעה ישראל מהפקעת אדמות בבעלות פלסטינית. עם זאת, במחצית שנות השבעים חידשה ממשלת רבין את מדיניות הפקעת האדמות, והדבר הוביל לפרוץ מחאה ערבית רחבה שנודעה בעיקר בשל יום האדמה שנערך לראשונה ב-30 במרץ 1976, ומאז מצוין מדי שנה על ידי הקהילה הפלסטינית.

הפרוטוקול המובא כאן, מישיבת הוועדה לענייני התיישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית שהתקיימה בפברואר 1979 – שלוש שנים לאחר יום האדמה הראשון – חושף טפח מהעקרונות המכוננים של המדיניות הישראלית בגליל, שזכתה לשם "ייהוד הגליל".

אריאל שרון, שכיהן כשר החקלאות בממשלת בגין, הסביר בדיון שישראל עומדת בגליל בפני "תופעה חמורה של חשש לרזרבות של קרקעות המדינה שנותרו בידינו". החשש היה שקרקע שאינה מיושבת על-ידי יהודים "תיפול" לידי האזרחים הערבים, והם יעשו בה שימוש לצורכיהם ההתיישבותיים והחקלאיים. לפיכך, הסביר שרון, יש הכרח מיידי לגשת לביצוע מקיף ודחוף של ייעור אדמות, בכדי "לשמור אותה [את הקרקע] כרזרבה לעתיד". בדברים אלו התייחס שרון לשטח של  למעלה מ-40 אלף דונם של אדמות מדינה. במקביל לפעולות הייעור תוכננה הקמתם של כ-30 מצפים להתיישבות, "שבהם אנשים יעסקו בשמירת השטח, בגידור, בנטיעות, והם יהוו גרעינים להקמת יישובי קבע במקומות אלה בעתיד". פעולות אלה נועדו, בלשונו של שרון, לשמור " רזרבה קרקעית ל-20, 30 או 40 השנים הקרובות לפעולות התיישבות מסוגים שונים, התיישבות עירונית, כפרית וכו'". עוד הוסיף שרון כי "הזכרנו את עניין ייהוד הגליל לא פעם בישיבות שלנו, ואני רואה את הקמת המצפים שעומדים להקים עכשיו כאחד הדברים להגיע למטרה זו".

יו"ר הוועדה שרון עשה שימוש תכוף במושגים הרומנטיים של ייעור אדמות והקמת מצפים; גם המונח הטכני "רזרבה קרקעית" שב וחוזר בדברי המשתתפים בדיון. מאחורי המונחים האלה הסתתרה בעיה מהותית מנקודת מבט ממשלתית: מחסור בתקציבים להקמת התיישבות מסיבית בגליל, ובעיקר העובדה כי לא היו מספיק אזרחים יהודים שהיו מוכנים לעבור לגור בגליל ו"לייהדו" באמצעות הקמת יישובי קבע גדולים (לפיכך, מי שיישב את המצפים האלו היו לא פעם גרעיני נח"ל). השיטה של הקמת מצפים, הסביר שמעון רביד מהחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, נועדה "לנתק את כושר השמירה על הקרקעות מקצב הקמתם של יישובי הקבע". ההיגיון מאחורי צורת התיישבות זו גרס כי לאור הקשיים האובייקטיביים ביישוב הגליל ביהודים, יש לפעול במהירות המרבית כדי לייצר עובדה התיישבותית זעירה – ולהמתין לעתיד.

החטיבה להתיישבות, שמילאה תפקיד מרכזי במימוש מדיניות הייעור והקמת המצפים בגליל, אף הביעה דרישה נוספת: נציג החטיבה דרש בדיון כי בהקמת המצפים ובפעילויות שיתקיימו בהם לא תהיה "שום העסקה של ערבים כזאת או אחרת", כדבריו. רביד סיפר שהחטיבה להתיישבות שוקדת על ניסוח חוזה "שהאנשים [כלומר, המתיישבים היהודים] יצטרכו לחתום עליו, שידאג גם לצד המשפטי של הנושא הזה". היו"ר שרון, ער לקושי המשפטי בניסוח חוזה המבדיל בין סוגי אזרחים, הבהיר שהממשלה לא יכולה להסכים לכך באופן רשמי. עם זאת הבהיר שרון, "אני נתתי הנחייה חד-משמעית שהחוזה שייחתם יהיה כזה, שאם יתגלה אפילו החשש הקל שבקלים, שעל-ידי הפעולות האלה ניתן לגיטימציה להתיישבות ערבית במקומות אלה, המתיישבים יפונו מיד". שר המשפטים שמואל תמיר, שנכח גם הוא בדיון, הציע "לנהוג בזהירות מרבית" והבהיר שהממשלה "לא תוכל להכין חוזים כאלה". כמו שרון, גם תמיר לא התקשה למצוא פתרון פרקטי לקושי המשפטי: "הכיוון שעליו נרמז חייב להיות ברור שהכל בידי הסוכנות, ואז אפשר להחליט על המקום ללא חששות ולהבטיח זאת", אמר למשתתפים בישיבה.

את גלגולו של החוזה המבטיח הדרת ערבים מהמצפים אפשר לראות גם כיום במדיניות הקליטה של מרבית היישובים והמצפים בגליל – מדיניות המקשה מאוד על קבלה של אזרחים פלסטינים והופכת אותה לכמעט בלתי אפשרית.