לא בכל יום נתקלים במסמך כזה: על פני ששה עמודים, באופן שיטתי ומסודר, נפרסת המדיניות הישראלית הבלתי מוצהרת כלפי המיעוט הערבי, כפי שהתגבשה בצמרת המדינה: ממניעת התארגנויות פוליטיות, דרך קיום אימונים צבאיים באזורים שבהם מתגוררים ערבים ועד הסללת בני הנוער לחינוך מקצועי על חשבון חינוך עיוני.
המסמך המובא כאן – "המדיניות לגבי המיעוטים בישראל" – חובר, כך נראה, בראשית שנות השבעים והוא מהווה סיכום של מספר דיונים שהתקיימו בין יגאל אלון, סגן ראש הממשלה, לוועדה המרכזית לביטחון – גוף שקיבל את ההחלטות המרכזיות בנוגע לערבים בישראל ובו היו חברים נציגי השב"כ, המשטרה והצבא. היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה עמד בראשה.
המסמך מסכם בקווים כלליים את "המדיניות הביטחונית שהיתה נקוטה עד כה כלפי ערביי ישראל" ומציג את המדיניות שיש לנקוט מעתה ואילך בשלל נושאים: מהתארגנות פוליטית ערבית, דרך חינוך ותעסוקה ועד שליטה בקרקעות ובמקומות מגורים. בעיקרו של דבר, המסמך מאיר את מדיניות הבידול והפיקוח שהופעלה לאורך השנים כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל על ידי ממשלות ישראל השונות.
ההמלצות כוללות סעיפים שתכליתם מניעת גיבושה והיווצרותה של פוליטיקה כלל ארצית. למשל, מניעת "התארגנות פוליטית על רקע ערבי לאומי", התנגדות לעריכת "כנסים ארציים של יושבי ראש מועצות מקומיות", וגם מניעת "התארגנות מרכז לשלטון מקומי ערבי". השלטון אף התנגד להקמתן של מועצות אזוריות ערביות.
אספקט נוסף של ההמלצות נגע לסוגיות חברתיות ואזרחיות. לאורך שנות הממשל הצבאי (1966-1948) קיים הצבא אימונים רבים באזורים שבהם התגוררו ערבים בכדי לעורר מורא. מחברי המסמך המליצו להמשיך במדיניות זו ו"לקיים שטחי אימונים של צה"ל באזורים ערביים בישראל". גם בתחום החינוך הומלץ להמשיך במדיניות שראשיתה בימי הממשל הצבאי. לדוגמה, הומלץ "להמשיך לבלום חינוך עיוני ולעודד חינוך מקצועי" וכן למנוע "הקמת מוסדות ערביים להשכלה גבוהה".
