תיעוד היסטורי מהעשורים הראשונים לקיומה של ישראל מלמד על מידת העניין הגדולה שגילתה המדינה באירועי יום העצמאות ביישובים הערביים. המסמכים מגלים כי בממשל הצבאי ובמשטרת ישראל עסקו בקפדנות גדולה בשאלות כגון מי הניף דגל בכפר פלוני, היכן נערכו חגיגות ומה היה צביונן, מי צפה במצעד הצבאי ומי לא, ועוד.
יום העצמאות נקבע כיום חג רשמי בחוק יום העצמאות (התש"ט־1949). בשנים שלאחר הקמת המדינה, הממשל הצבאי ושירותי הביטחון עקבו ופיקחו מקרוב על האופן שבו צוין החג בקרב הציבור הערבי בישראל.
עבור המדינה, יום העצמאות היה ברומטר לבחינת נאמנותם של האזרחים הפלסטינים; עבור הפלסטינים, יום העצמאות והיחס אליו היו נושא למחלוקת גדולה וארוכת שנים. חשוב להדגיש שקווי המחלוקת לא נחצו לפי מפתח מפלגתי או יישובי, והשיקולים סביב ציון היום היו מגוונים. די באזכור העובדה שביום העצמאות בוטלו מגבלות התנועה שהוטלו באזורי הממשל הצבאי כדרך קבע, והותר לנתיני הממשל הפלסטינים לצאת ממקום מגוריהם. כך, ביום זה היו דווקא מי שניצלו את הסרת מגבלות התנועה – ולו ליממה אחת – בכדי לבקר בכפרים פלסטיניים שננטשו ונחרבו במלחמת 1948 ולאחריה. ביקורים אלו היו, כמובן, אסורים בימי שגרה.
המסמכים המובאים כאן חושפים טפח מפעילות הפיקוח המדינתית על האזרחים הפלסטינים. מהדו"ח הסרת דגלי המדינה וקריעתם בכפר טירה בלילה העצמאות (מאי 1962) אפשר ללמוד על מידת הפיקוח המשטרתי על הנעשה בכפר טירה שבמשולש ביום העצמאות. מאחורי הלשון הלקונית והיבשה המדווחת על הסרת דגלי המדינה מחד ועל גינוי המעשה על ידי אישי ציבור מקומיים מאידך, מצטיירת תמונה של פיקוח מקיף לצד היווצרות שכבה של משתפי פעולה ומלשינים; זו בוודאי אחת המורשות המרכזיות של 18 שנות הממשל הצבאי. המכתב השני המובא כאן, שנכתב במפקדת הממשל הצבאי וכותרתו יום העצמאות (אפריל 1950), נפתח בקביעה ש"עניין מיוחד לנו שהשנה ינהג ויורגש יום העצמאות גם בקרב האוכלוסייה הערבית בשטחים המוחזקים". ממכתב זו, כמו גם מהדיווח על חגיגות יום חג העשור בכפר יסיף (מרץ 1958), אפשר לעמוד על מידת החשיבות שייחסו נציגי זרועות הביטחון לציון יום העצמאות של מדינת ישראל בחברה הערבית.
