גינויים לשימוש השקרי בשיקולי ביטחון כמסווה להקמת התנחלויות באים על פי רוב מכיוון המתנגדים לפרויקט ההתנחלות. רק לעתים נדירות אנחנו נתקלים בחשיפת התירוץ הכוזב דווקא מכיוון אלו המבקשים לחזק את ההתנחלויות, או במקרה זה – מפיו של אחד מראשי מפעל ההתנחלות. הזדמנות שכזאת מספק מכתב ששלח בדצמבר 1978 עורך הדין והפובליציסט אליקים העצני אל מנכ"ל משרד המשפטים באותה עת, מאיר גבאי. המכתב מספק הצצה בלתי שגרתית על השיטה לנישול בעלי אדמות פלסטינים מאדמתם – דווקא ממי שלא רואה בכך כל בעיה עקרונית.
הרקע למכתב היה עתירה לבג"ץ שנדונה באותם ימים בנושא ההתנחלות החדשה בבית אל שמצפון לרמאללה. את העתירה הגישו בעלי קרקעות פלסטינים, לאחר שאדמותיהם הפרטיות נתפסו בידי ישראל וכניסתם אל האדמות נאסרה, על מנת להקים בהן התנחלות ישראלית. אדמות העותרים נתפסו עוד ב-1970 בתואנה הביטחונית השגרתית, על מנת להקים במקום את הבסיס הצבאי בה"ד 4 וכן שטחי אש בסביבתו. בהמשך, עם הקמת ההתנחלות האזרחית במקום, פנו העותרים לבית המשפט העליון וטענו כי הקמת יישוב אזרחי על אדמותיהם שנתפסו לצרכים ביטחוניים – אינה חוקית.
עוד בטרם התקבלה הכרעה בעתירה (שנדחתה בסופו של דבר, ובכך אושרה הקמת ההתנחלות), היה זה דווקא העצני שפנה במכתב אל מנכ"ל משרד המשפטים, ומחה נגד העוול שבשימוש בטיעון הביטחוני ככסות לנישול פלסטינים מאדמתם. אלא שלא עצם הנישול עמד במרכז הביקורת של העצני, עובדה זו הפריעה לו פחות (את הקושי העיקרי הוא ראה בצורך לשלם פיצויים לבעלי הקרקע הפלסטיניים); מה שחרה לו היה ההצדקה ששימשה לנישול התושבים הפלסטינים מאדמותיהם, והחשש ששיטה זו לא תחזיק מעמד עוד זמן רב: במכתבו ביקש העצני למחות נגד השימוש בנימוקים ביטחוניים לצורך התנחלות בשטחים הכבושים. חסרונה של שיטה זו, כתב העצני בגלוי, הוא "הכזב שבה", והוסיף כי "כפי שמעולם לא נטען ברצינות שדגניה הוקמה 'לשם ביטחון', כך כפר עציון".
בנימה מעשית יותר טען העצני כי השימוש בשקר הביטחוני אינו יציב דיו, וכי מצב זה "עלול להתנקם בנו באחד הבג"צים", כדבריו. "מי יערוב לנו שמחר יימצאו נימוקי ביטחון גם ב'הר האבות' בקריית ארבע או בכל אתר אחר?", תהה. חסרון נוסף שמנה העצני בהמשך ההתבססות על שיטת התפיסה הביטחונית עשוי גם הוא להפתיע: לדבריו, שיטה זו מבטאת קשיחות ואכזריות כלפי בעלי הקרקע הפלסטינים, אשר חיים במצב קבוע של אי ודאות לגבי עתידה של אדמתם. הפגיעה המתמשכת ורבת הרבדים בבעלי האדמות הפלסטינים נחשפת אגב תיאורו של העצני את הפעולה הדו-שלבית של השיטה: בתחילה סגירה "זמנית" של השטח, סגירה שהולכת והופכת קבועה ככל שנוקפות השנים, ולאחר מכן תפיסה קבועה של השטח. ממכתבו של העצני נעדר השלב הבא של המהלך: הקמת התנחלויות באדמות שנתפסו "לצורכי ביטחון".
כעורך דין, העצני הכיר היטב בעובדה כי מדיניות ההתנחלות הישראלית עומדת בסתירה לדין הבינלאומי. בעניין זה כתב העצני לגבאי כי מדיניות התפיסה לצרכים ביטחוניים "ננקטה בין היתר (ואולי בעיקר) כדי להיות 'בסדר' עם האמנות הללו", כפי שהוא מכנה את אמנות האג וג'נבה. במכתב הוא מביע חשש כי מדובר ב"מלכודת" שעוד תתנקם בישראל ותעמוד בדרכה למימוש ריבונות ישראלית על השטחים שכבשה, ועל כן זוהי סיבה נוספת לחדול ממדיניות ההישענות על צרכים ביטחוניים.
העצני לא הסתפק בניתוח הכשלים בשיטה הקיימת, והציע לגבאי פתרון חלופי להכשרת המשך מדיניות גזל האדמות בגדה המערבית. לדבריו, "הפתרון המוצע הוא לנהוג בגלוי ביושר, ולהפקיע קרקעות לצורכי ציבור כפי שהדבר נעשה בכל העולם". היתרון שבהצעה זו ברור מבחינת העצני: "במידה והפקעה ממין זה תגיע לבית הדין הגבוה לצדק, לא יהיה עוד צורך להמציא אמתלות ביטחוניות דחוקות".
חודשים אחדים לאחר מכן, ביוני 1979, הונחה לפתחו של בג"ץ עתירה נוספת, הפעם בעקבות תפיסת אדמותיהם של תושבי הכפר רוג'יב שליד שכם. גם הפעם נתפסו האדמות מטעמים "ביטחוניים" וגם הפעם כדי להקים בהן התנחלות ישראלית: אלון מורה. למרבה ההפתעה, גם בפרשה זו הביעו המתנחלים בגלוי עמדה דומה, ובתצהיר שהגישו לבית המשפט לא היססו לחשוף שוב את השקר הידוע לכל, באמרם כי "ההתנחלות עצמה […] איננה נובעת משיקולי ביטחון ומצרכים פיזיים, אלא מכוח ייעוד, ומכוח שיבת ישראל לארצו". תצהיר המתנחלים, כמו גם מכתבו של העצני, שנועד להציע דרכים לחיזוק המצע המשפטי והמעשי להמשך ההתנחלות בגדה המערבית, מספקים הצצה מאירת עיניים לתיאור ישיר, כנה ובוטה של פרקטיקת ההתנחלות: פעולה פוליטית אידיאולוגית נטולת כל היגיון ביטחוני – בניגוד מוחלט למה שטענה וטוענת המדינה מזה שנים ארוכות.
