דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, יוני 1967-יוני 1968: התמלילים המלאים. חלק ג'

הישיבה שלפנינו התמקדה, כקודמותיה, בעדכונים מהזירה המדינית-דיפלומטית ובדיון בפעולה הדיפלומטית הנדרשת מצד ישראל. שר החוץ דיווח לוועדה על התחזקות הדינמיקה המובילה למשא ומתן, והעמיד בפניה את הצורך להכריע באשר לעמדת ישראל לקראת פגישה צפויה עם ירדן, ואולי גם עם מצרים. חברי הוועדה נחלקו בין המצדדים בגישת ההכרעה, שפירושה ככל הנראה גם פירוק הממשלה, לבין המתנגדים לכל נסיגה בשטחים, ולפיכך גם לדיון בה, זאת גם במחיר של בידוד ישראל בעולם וספיגת סנקציות.

בחלקה הראשון של ישיבה זו דיווח שגריר ישראל בארה"ב, יצחק רבין, על הלכי הרוח בקרב ההנהגה האמריקאית כלפי ישראל ובקשותיה. רבין סיפר על לחץ אמריקאי גובר להגיע למתווה של הסדר במזרח התיכון, הכולל נסיגה ישראלית משמעותית בגדה המערבית. בישיבה הודגשה הבעיה בשליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית, להבדיל מהשליטה הטריטוריאלית. רבין מסר עוד כי הרוח בארצות הברית נוטה נגד ישראל גם כתוצאה מהתגברות התנועה נגד המלחמה בווייטנאם. הוא הוסיף ורמז כי סרבנות-שלום ישראלית עלולה לקלוע את הקהילה היהודית בארצות הברית לקונפליקט בין תמיכה בישראל לבין עמדתם לגבי מדיניות ארצות הברית ותוקפנות צבאית בכלל.
בחלקה השני של הישיבה דנו חברי הוועדה במצב הדיפלומטי שפרש בפניהם שר החוץ בישיבה הקודמת. חלק מהדוברים המתנגדים לכל נסיגה ישראלית בגדה גרסו כי יש לעכב או להכשיל את אפשרות המשא ומתן. אחרים, התומכים בנסיגה בהסכם שלום, ביקשו לקבל הכרעה עניינית בנושא. אבן הבהיר לוועדה כי להבנתו, התחמקות של ישראל מהזמנה למשא ומתן באותה עת תביא לכך שתוטל עליה האשמה בפיצוץ התהליך.

חלקה הראשון של ישיבה זו הוקדש לדיון בבקשותיהם של נציגות ונציגי המשפחות של נעדרי הצוללת "דקר" להמשיך בחיפושים אחרי הצוללת ואחר יקיריהם. בהמשך הישיבה דיווח האלוף עזר ויצמן, אז ראש אגף המבצעים של צה"ל, על תקריות שונות בשטחי הגדה, ובפרט בירושלים. לגרסתו של ויצמן, צה"ל נהג להכות מפגינים מדי פעם כדי לפזרם, ובמהלך שנת הכיבוש הראשונה כמעט שלא היו מקרים בהם פוזרה הפגנה בירי לתוך הקהל.

מסמך זה מתחיל בעמוד מס' 10 של פרוטוקול הישיבה. הישיבה עסקה בהסברה הישראלית (כפי שביקשו חברים בוועדה בסוף הישיבה הקודמת. נשמעה סקירה בעניין זה מפי שר החוץ. בחלק הפתוח של הפרוטוקול, חברים בוועדה עומדים על ההחמרה במצבה ובדימוייה של ישראל בדעת הקהל העולמית ומציעים לה סיבות.

בישיבה זו שמעה הוועדה עדכון נוסף מפי שר החוץ אבן על החזית המדינית, ובפרט על שליחותו של יארינג. אבן דיווח על קיפאון ועל כך שיארינג כמעט נואש מהאפשרות להתקדם למשא ומתן. לאחר מכן המשיכה הוועדה לדון בנושא ההסברה, בו עסקה גם בישיבתה הקודמת. מתוך הדיון בקווי ההסברה הגיעו חברי הוועדה לוויכוח על העמדה היסודית ביחס לשטחים אותה יש להסביר לעולם: הרחבת האחיזה בשטחים והשארתם בידי ישראל, או האפשרות לנסיגה מהם במסגרת הסכם שלום.

בחלקה הראשון של ישיבה זו דיווח ראש הממשלה על פגישותיו עם שר החוץ הרומני, בהן עמד על הצורך להקדים משא ומתן לכל נסיגה, ועל הקשר ההיסטורי הייחודי של היהודים לשטחי ישראל והגדה המערבית.

בהמשך סיפר אשכול על מגעים בין ישראל לירדן ובין ישראל למנהיגים פלסטינים מהשטחים, בנוגע למשא ומתן והסדרה של המצב בגדה. המסר העיקרי שעלה מדבריו הוא כי הפלסטינים "טוענים שהם רוצים בשלום, ומהר". כחלק מדיון בנוגע לפלסטינים העוזבים את רצועת עזה ואת הגדה, אשכול ציין שאילו ניתן היה להגדיל את מספרם של אלה באמצעות הקצאת כסף רב יותר לתשלום לנהגים או לאנשי צבא ירדנים במעברי הגבול, היה תומך בכך.

חלקה האחרון של הישיבה הוקדש לסקירה ודיון על התנחלות ישראל בשטחים הכבושים. במסגרת זו התייחסו הדוברים למוקדי ההתנחלות בירושלים המזרחית, רמת הגולן, בקעת הירדן, גוש עציון וחברון. בדומה לדיונים קודמים של הוועדה, היו מי שתמכו בהחלטה על מדיניות סופית לגבי השטחים, שממנה ייגזרו גבולות ההתנחלות הרצויים; ואחרים שביקשו להימנע מהכרעות מדיניות ולהתרכז בקביעת עובדות מעשיות, מתוך תפישה החותרת לשלטון ישראלי ארוך טווח בשטחים.